65.(Каббала – торат асод) קבלה – תורת הסוד
Все чаще, обращающиеся ко мне русскоязычные читатели, просят «что-нибудь на иврите», дабы показать своим детям и знакомым, не владеющим русским языком, чем они увлекаются. С подобными же просьбами уже третий десяток лет обращаются ко мне и «сабры». Каббалистической литературы для начинающих на иврите нет! Хотя, кроме занятий для начинающих, все остальные мои лекции и беседы я провожу на иврите, сам я, по некоторым серъезным соображениям, не стремлюсь писать на этом языке… Поэтому я попросил одного из моих учеников, Гилада Шадмона, составить небольшую брошюру на иврите «Каббала – Торат аСод». Я надеюсь, она будет интересной и полезной для ваших детей и друзей. Материал отобран и отредактирован мною. Заинтересованные приобрести эту брошюру, могут обратиться ко мне по телефону 03-6191301 или письменно: לייטמן מיכאל רחוב רבי עקיבא 133א' בני ברק – 51540
С уважением, М. Лайтман.
זה לא הספר הראשון שכתב גלעד שדמון. גלעד, רב סרן במיל בחיל הים, מנהל את מכללת «מהות», מכללה העוסקת בהכשרה למקצועות הרפואה המשלימה ולמודעות עצמית. עם שחרורו מצבא הקבע התמחה ברפואה סינית ובשיטות ריפוי אלטרנטיביות כגון: הילינג, שיאצו, רפלקסולוגיה, דמיון מודרך ועוד. הטיפולים והקורסים הרבים שהעביר בתחומי המודעות העצמית עזרו לו להבין מהר יותר את ההבדל בין הטכניקות השונות לבין חכמה מסוג אחר – חכמת הקבלה. הוא וגם אנו תקווה שבעקבות קריאת הספר יצטרפו ללימוד חכמת הקבלה מחפשי אמת נוספים.
מאז ומעולם חיפש האדם את התשובות לשאלות הבסיסיות של הקיום: מי אני, מהי מטרת קיומי, לשם מה קיים העולם, האם אנו ממשיכים להתקיים לאחר סיום פעולתו של גופינו הגשמי ועוד.
את התשובות לשאלות הללו מנסה כל אדם בדרכו, לשאוב ממקורות המידע העומדים לרשותו. כל אחד מאתנו מגבש לעצמו תפישת עולם המבוססת על גישה שנראית לו כאמינה ביותר. המציאות וחיי היום יום בוחנים בכל רגע את מידת הצלחתה של תפישת עולמנו, וגורמים לנו לשפר ולשנות אותה. אצל חלק מאתנו מתרחש התהליך במודע ואצל אחרים שלא במודע.
הדחף ליצירת השינויים ולחיפוש התשובות נובע מהרצון לקבל תענוג ולהמנע מסבל. מבחינה זו אנו דומים לכל היצורים החיים. גם פרה, צפרדע ודג שואפים בדרכם, לזכות בכמה שיותר הנאות ולסבול באופן מינימלי. חוקי הטבע, נסיון חיינו ואופן התנהגותם של היצורים החיים מלמדים אותנו שאין דרך הגיונית להתחמק לחלוטין מן הסבל. לכל היותר ניתן להסכים עמו ולקבלו כרע הכרחי.
השאלות המהותיות של האדם מוסיפות לסבל האנושי עוד מימד. הן לא מאפשרות לנו להרגיש מסופקים אפילו אם מתממשת שאיפה כזו או אחרת באופן זמני. אדם שמגיע להשגת המטרה שלשמה טרח, מרגיש די מהר שחסר לו תענוג אחר. החסרון החדש מונע ממנו את ההתרפקות על השגי העבר, והסבל מתחדש. במבט לאחור הוא יכול לראות שאת רוב זמנו בילה בהתיסרות הכרוכה במאמץ להשיג את המטרות, ואילו מעצם ההצלחה אין לו כמעט שום תענוג.
אי לכך, מכיון שהתשובות הנכספות מתמהמהות מלהגיע, חלה בשנים האחרונות תנועה מאסיבית של חיפוש אחר החכמות העתיקות שצמחו ברחבי העולם. צעירים, בוגרי צבא, נוהרים למזרח הרחוק ולדרום אמריקה בחיפוש אחר האמת. חלקם מוצאים סיפוק זמני בטכניקות או שיטות שעוזרות להרגע, ולהפחית את הסבל על ידי המעטת הציפיות והקטנת עוצמתו של הרצון.
פעולה זו בסך הכל מעלימה מעיניהם את העובדה שלא באו על סיפוקם. מדיטציות למיניהן, שיטות תזונה, תרגולים גופניים ומנטליים כאלו או אחרים, מעוררים באדם את האינסטינקטים החיתיים ומאפשרים לו להרגיש נוח יותר בתוך גופו הגשמי. הוא חש שיש לו שליטה על תגובותיו ומודעותו העצמית מתפתחת. הוא לומד להקשיב לצרכי גופו ואישיותו ולספק אותם. התהליך מלמד אותו להפחית ציפיות ומשמש כתחליף לרצונות האמיתיים שלו.
במקום פתרונות הוא מקבל זריקה להרדמה מקומית של מקור הסבל, אך לכשיפוג זמן השפעתה יגלה שוב שאי אפשר להתעלם מן האמת. ואמנם, המעטת הרצון לקבל הנאה לא מאפשרת לאדם לברוח ממנו. מי שהולך בדרך זו ובוחן את עצמו ביושר ובכנות מבין שעוד לא הגיע למטרה הנכספת – לצאת באמת מן הסבל ולזכות בתענוג ניצחי.
יש כאלה המחפשים פתרון הגיוני למטרת הקיום דרך החקירה המדעית. חוקי הטבע ודרך התנהגותו נחקרים על ידי האדם כבר אלפי שנים. במאה השנים האחרונות חלה התפתחות משמעותית, כשצורת החשיבה המדעית התקבלה ברחבי העולם כשיטה הלגיטימית לחקר תופעות הטבע.
המדע משתמש בהנחות יסוד הגיוניות ובאמצעי חקירה אמינים. יעילותו בתחומי החיים השונים והקידמה שהוא הביא לעולם אינם מוטלים בספק, אולם גם הוא מוגבל. מה שלא ניתן למדוד באמצעות הכלים המדעיים מצוי מעבר לגבולותיו של המדע. נפש האדם, צורת התנהגותו, והגורמים המניעים אותו מצויים מעבר לגבולות המחקר המדעי הטהור.
אפילו בתחום מחקר מדעי הטבע מגלים המדענים והחוקרים המודרניים שככל שהם מתקדמים במחקרם המדעי מתקבלת בעיניהם תמונת עולם מעורפלת ומבולבלת יותר מזו שחוו בתחילת חקירתם. ספרי המדע המתקדמים ביותר נעשים דומים יותר ויותר לספרי מיסטיקה, או לכל הפחות למדע בדיוני, ומותירים את מחפש הדרך נבוך ומבולבל, ללא תשובה.
הספר הזה פונה לכל אלו שעוד לא שכחו את מה שכל אדם שואל את עצמו, במידה כזו או אחרת של מודעות, בלילה, כשהוא לבד, לפני שעוצם את עיניו. אל מי שמחפש שיטה הגיונית, יסודית ואמינה לחקר התופעות בעולמנו. זהו לא ספר קבלה אלא ספר שמתאר את עקרונות הגישה הקבלית. את הדרך להשגת ההכרה של שורשי ההתנהגות האנושית וחוקי הטבע.
קבלה היא מילה המתארת את שאיפתו של המקובל, לקבל מודעות עליונה. לקבל את כל מה שאדם יכול לקבל כיצור שכלי, הנעלה מכל הבריות.
מקובל הוא חוקר שבודק את טבעו שלו. לשם כך הוא משתמש בטכניקה בדוקה ומדויקת. המקובלים לאורך ההסטוריה חקרו את מהות קיומם בעזרת הכלים הפשוטים, העומדים גם לרשותו של כל אדם בן זמננו, חושיהם, שכלם וליבם.
בספרים שכתבו הם מספרים לנו על טכניקה המבוססת על נסיונו האישי של האדם, החוקר את עצמו בעזרת הכלים הטבעיים שלו. מנקודת מבטם הרחבה והמקיפה הם מצאו דרך להושיט יד, ולעזור, גם לאלו שיבואו אחריהם, לטפס על אותו סולם התפתחותי. לשם כך כתבו ולימדו את שיטתם וקראו לה חכמת הקבלה.
ספר זה נכתב על בסיס הרצאותיו בנושא הקבלה של הרב מיכאל לייטמן. הוא קיבל את הידע ואת דרך החקירה הקבלית מרבו, הרב ברוך שלום אשלג ז"ל, שהמשיך את דרכו של אביו, הרב המקובל יהודה לייב אשלג ז"ל, ממשיך דרכם של האר"י הקדוש, רבי שמעון בר יוחאי ומקובלי כל הדורות עד ימיו.
הספר מציג את יסודות חכמת הקבלה ודרך פעולתה, ופונה אל כל מי שרק מעונין להכיר את עצמו, להבין את הסיבות לסבל ולתענוג ולמצוא תשובות לשאלות המהותיות של חייו, בעזרת שיטת חקירה פשוטה ומדויקת
קבלה היא המדע הקרוב ביותר לאדם. חכמת הקבלה מספרת לנו בשביל מה האדם קיים, לשם מה הוא נולד, מדוע הוא חי, מה הטעם בחייו, מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך אחרי שהוא מסים את חייו ודרכו בעולם הזה. את ההבנות הללו חווה המקובל בעודו חי כאן ועכשיו. באופן עקרוני, הקבלה היא שיטה להשגת העולם הרוחני. היא מלמדת אותנו על העולם הרוחני, ועל ידי הלימוד בה אנחנו מפתחים חוש נוסף. בעזרת החוש הזה אנחנו יכולים ליצור קשר עם העולמות העליונים.
הקבלה איננה לימוד תאורתי או מופשט, אלא לימוד מעשי מאד. האדם לומד על עצמו, מיהו ומה טיבעו. הוא לומד מה הוא צריך לעשות עכשיו על עצמו, לשנות בתוך עצמו, שלב אחרי שלב, צעד אחרי צעד. אין יותר קרוב מזה אליו, מכיוון שהוא חוקר דרך פנימיותו.
זה לא לימוד של מה שהוא צריך לעשות בחיצוניות, בתנאים חיצוניים. כל הניסויים נערכים על עצמו, בתוכו. לכן נקראת הקבלה «תורת הנסתר». באמצעותה האדם עובר שינויים פנימיים, שרק הוא מרגיש אותם ויודע שהם מתחוללים בתוכו, אבל הם נסתרים מעיני האחרים. הפעולות הללו שנעשות בתוך האדם, מותאמות ומיוחדות רק לו, ומובנות רק לו.
הקבלה מתארת את המניע לפעולותיו של האדם כ"רצון לקבל". כל אחד רוצה לקבל הנאות, מסוגים שונים. בכדי להשיג את ההנאות הללו מוכן האדם להשקיע מאמצים רבים.
השאלה היא כיצד הוא יכול להשיג כמה שיותר הנאות, ולשלם בעדן את המחיר הנמוך ביותר. על השאלה הזו מנסה לענות כל אחד בדרכו, אולם נראה בעליל כי במהלך חייו מתפתח האדם בפנימיותו ורצונו לקבל הנאות הולך וגדל.
קיים סדר מסוים לפיו מתפתח וגדל הרצון לקבל. בשלב ראשון הוא רוצה תאוות. לאחר מכן הוא שואף לכסף וכבוד. רצון חזק עוד יותר גורם לאדם לרצות שליטה. עם התפתחות הרצון הוא שואף למושכלות ורק בשיא הפירמידה מתגלה הרצון לרוחניות. אדם שמגיע להכרה בגודל הרצון לרוחניות מתחיל לחפש דרכים למימוש ולסיפוק הרצון הזה.
המעבר דרך שלבי ההתפתחות של הרצון לקבל גורם לאדם להכיר את יכולתו ואת מגבלותיו.
הקבלה עוסקת במה שאנחנו לא מצליחים עדיין לתפוס כי אין לנו שליטה עליו. אנחנו לא יודעים איך נוצר אצלנו הרגש, איך אנחנו מתפעלים מחויות כגון: מתוק, מר, נעים, גס וכיו'ב. אנחנו לא מצליחים לבנות כלים מדעיים לבחון את הרגשותינו, אפילו בתחומי הפסיכולוגיה, הפסיכיאטריה והמדעים האחרים שעוסקים באדם. הגורמים להתנהגויות עדיין נסתרים מאיתנו.
הקבלה היא כמו מתמטיקה של הרגש, היא לוקחת את סך כל הרגשות והרצונות של האדם, מחלקת אותם, ונותנת לכל תופעה, בכל רמה, לכל אופי של הבנה ורגש, נוסחאות מתמטיות מדויקות.
זו עבודה של הרגש ביחד עם השכל. היא משתמשת חיצונית, לעיני מתחילים, בגימטריות, מטריצות, ושירטוטים, אבל מי שבאמת מתחיל להתקדם, מוצא בפנים מדע מדויק מאד שחוקר את הרגשות. בזמן הלימוד מרגיש האדם כל רגש ויחד עם זה מבין אותו, ויודע איזה ציון לתת לו לפי הכוח, הכיוון והאופי שלו.
חכמת הקבלה היא שיטה עתיקה ובדוקה. על ידה יכול האדם לקבל מודעות עליונה והשגת רוחניות. זו היא בסופו של דבר כל מטרתו בעולם הזה. אם מגיע לאדם רצון לרוחניות, אם הוא מתחיל להרגיש השתוקקות לזה, אז הוא יכול על ידי שיטת הקבלה, על ידי החכמה האלוקית הזו, לפתח את הרצון, ובתוכו להתחיל להרגיש רוחניות.
בכל פעם שמדברים על קבלה מיד נזרקות אמירות כמו: אפשר להשתגע מלימוד קבלה, לימוד קבלה בטוח רק מעל גיל 40, גבר חייב להיות נשוי לפני שמתחיל בלימוד, לימוד קבלה אסור לנשים, אי אפשר ללמוד קבלה לפני שבקיאים בהלכות, קבלה מחזירה בתשובה, או שחייבים לדעת פשט לפני שלומדים סוד.
בקיצור, הדעה הכללית היא פשוט מאד לעזוב את זה. ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" מתאר בעל הסולם את השאלות שמעלה אדם שמעונין ללמוד קבלה אבל מפחד: «ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי, כולם המה עימי בדיעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה».
המקור לחשש הזה הוא מצד אחד, פחד שבגלל לימוד הקבלה יעזבו שומרי המצוות תורה ומצוות. אבל אנו רואים שבריחה מהדת זו תופעה שקיימת כבר כמה דורות בלי שום קשר לקבלה. מיליוני יהודים התבוללו, ומידי שנה מספרם עולה.
התהליך הזה לא קורה בגלל לימוד הקבלה. נכון שעד לפני מאה שנים כל היהודים היו דתיים, ולכולם היה קשר ליהדות, אבל בתקופת ההשכלה, הם לא יכלו למלא את הדחף שלהם להשכלה על ידי אותו חלק של התורה שבאמת היה יכול למלא את החוסר הזה, כי רק הקבלה יכולה לתת לאדם תשובות לקיומו ולהרגיע אותו, וזה אותו החלק שהיה חסר להם.
מצד החילונים לעומת זאת, יש פחד שיחזרו בתשובה. אולם אנו רואים שלמרות שישנו כיום גל גדול של חזרה בתשובה, רק מעטים מאד עוברים אותו בגלל שהם עוסקים בקבלה, הרוב עושה את החזרה בתשובה במסגרות הרגילות של הדת.
לגופו של עניין, עוד המקובל הגדול האר"י הקדוש כתב, שמזמנו והלאה הקבלה מיועדת: לגברים, נשים, ילדים, גויים, כולם יכולים וחייבים ללמוד קבלה. המקובל הגדול ביותר בדורנו, שבא אחריו, יהודה אשלג ז"ל, «בעל הסולם», השאיר בשביל דורנו דרך לימוד המתאימה לכל אדם שרק רוצה ללמוד.
ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות ב' הוא כותב למי חשוב הלימוד הזה: «אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו».
הוא בכלל לא מתווכח עם כל אלה ששואלים, נותנים תרוצים ומקשים, הוא שואל רק שאלה אחת: «מהו הטעם בחיינו?» הוא פונה למי שמרגיש את השאלה הזו. מי שמגיע ללמוד קבלה מתוך השאלה הזו, אותו אפשר ללמד. מי שמגיע ללימוד הרציני, הוא מי שבאמת מרגיש את השאלה ושואל את עצמו כל הזמן: «מה טעם בחיי?», זה מה שדוחף אותו לחפש ולמצוא
מקובל הוא אדם פשוט, בדיוק כמו כל אדם אחר. הוא לא אמור להיות חכם, או מלומד, וגם אין לו ארשת פנים מקודשת. הוא החליט בשלב מסוים של חייו למצוא את הדרך שתספק לו תשובות אמינות לשאלות שמעסיקות אותו. על ידי לימוד נכון, הוא הצליח להשיג חוש נוסף, חוש שישי, שהוא החוש הרוחני. בעזרת החוש הזה הוא מרגיש את העולמות הרוחניים כמציאות ברורה, בדיוק כמו שאנחנו מרגישים את המציאות שלנו כאן.
מתוך הכרתו המוחשית מקבל אותו אדם ידע על עולמות רוחניים, עולמות עליונים והתגלות של כוחות עליונים. העולמות האלה נקראים «עליונים» בגלל שהם נמצאים מעבר לעולם שלנו, למעלה ממנו, הם השורשים מהם משתלשל כל מה שנמצא כאן, כל מה שישנו וממלא את עולמנו, כולל אותנו. המקובל נמצא בו זמנית גם בעולמות העליונים וגם בעולם שלנו. התכונה הזו משותפת לכל המקובלים, ולכן, עם רכישת החוש השישי הוא מצטרף לכל אלו שהשיגו אותו לפניו.
המקובלים מקבלים את האינפורמציה האמיתית שנמצאת סביבנו ומרגישים את המציאות הזו. לכן הם יכולים לחקור אותה, להכיר אותה וללמד אותנו עליה. הם מביאים לנו מתודיקה, שיטה, שבעזרתה ניתן להכיר את מקור החיים שלנו, והם אלה שמובילים אותנו לרוחניות. הם מעבירים לנו את הידע הזה בספרים שהם כותבים בשפה מיוחדת. את הספרים האלה צריך לקרוא בשיטה ובגישה מיוחדת. אז הספרים הופכים להיות אמצעי לגילוי המציאות האמיתית גם עבורנו.
מקובלים לא מעבירים את הידע על מבנה העולם העליון, העולם הרוחני, ללא סיבה. ישנה תופעה חשובה מאד בכתביהם. בכל אדם קיימת האפשרות לפתח את החוש השישי. כשהוא קורא בספרים שנכתבו על ידי מקובלים בזמן שהרגישו והתפעלו מהעולמות העליונים, הואאמנם לא מבין הרבה, אבל אם הוא רוצה להבין, ומשתדל עד כמה שאפשר להבינם בצורה נכונה, ללא טעות, הוא מעורר על עצמו «אור מקיף».
הלימוד בספרים האלה על פעולות רוחניות, על המציאות הרוחנית, מעורר על האדם את האור הזה שמתקן אותו, ולאט לאט מגלה לו את המציאות הרוחנית.
בתוך כל אדם נמצא החוש השישי, החוש הרוחני שעדיין רדום, והוא נקרא «הנקודה שבלב». כנגד החוש הזה עומד אור שבסופו של דבר צריך יהיה למלא את הנקודה הזו, את החוש השישי, כשיתפתח. האור הזה נקרא «אור מקיף», כי הוא מקיף את הכלי שעוד לא יכול לקבל אותו בתוכו. משמעות המילה «אור» היא תענוג, ו"כלי" נקרא האובייקט הרוחני, החוש השישי, שמסוגל לחוות את התענוג הזה.
החוש השישי הוא הכלי הרוחני היחיד שקיים במציאות, והוא ממשיך להתקיים גם ללא מציאות גשמית. הכלי הרוחני של האדם הפשוט עדין לא מפותח דיו בכדי לחוש את העולם הרוחני. במידה ואדם לומד בצורה נכונה בכתבי הקבלה המקוריים, האור הזה מאיר לנקודה שבלב ומתחיל לפתח אותה. אז מתחילה הנקודה להתרחב ומקבלת נפח מספיק בכדי שהאור המקיף יוכל להכנס לתוכה. כניסת האור לתוך הנקודה שבלב נותנת לאדם הרגשה רוחנית.
אי אפשר בלי עזרה מלמעלה, בלי אור מקיף שיבוא מלמעלה, ויאיר לאדם לאט לאט. אנחנו אפילו לא מכירים את האור הזה, אבל ישנו קשר ישיר בין הנקודה שבלב לאור שצריך למלא אותה לפי תוכנית מלמעלה. על ידי קריאה בספר מתקשרים למקור האור, ולאט לאט נעשה בתוך האדם רצון לרוחניות, לכן נקרא התהליך הזה «סגולה».
כתב על כך הרב יהודה אשלג ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אות קנ"ה: "ולפי זה יש לשאול, אם כן למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה. אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה, שאף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השם יתברך במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול שני וכו' עד שיזכה להשלים מחשבת הבורא שחשב עליו.
והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור.
אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק,מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".
הלימוד עצמו נועד ליצור בנו רצון, כלי, שבו נקבל את התגלות המציאות האמיתית. אף פעם לא נדע מה היא רוחניות, עד שלא נגיע להרגשת הרוחניות, לגילוי המציאות האמיתית.
אנחנו יכולים לדבר על עולמות, פרצופים ופעולות כאלה או אחרות, אבל אלו יהיו בשבילנו סתם מילים ללא שום טעם. אולם אם נתקשר אליהם באמת, על ידי החוש השישי, נראה אותם ונרגיש אותם ממש. אז תהיה בהם משמעות רגשית עבורנו.
בזמנינו ספרי קבלה הופכים נפוצים, תופעה שלא היתה בדורות הקודמים. לפני כמה מאות שנים אי אפשר היה להשיג ספרי קבלה, הכל עבר רק ממקובל למקובל. ספר כזה לא הגיע לאדם רגיל.
בימינו המצב התהפך, רוצים לפזר כמה שיותר את החומר בין כולם ולקרוא לכולם להצטרף ללימוד. בזמן הלימוד בספרים האלה גדלה התשוקה לרוחניות. אז האור המקיף שסביבנו, אותו עולם אמיתי שמוסתר מאתנו, מתחיל להקרין בחזרה, על אותם האנשים שרוצים להתקרב אליו, איזה חן מיוחד לרוחניות, והאדם מתחיל להשתוקק אליו יותר ויותר.
הקבלה, כמו יתר חלקי התורה, עברה בין המקובלים מפה לאוזן. המקובל הראשון הידוע לנו היה אברהם אבינו. הוא ראה את תופעות הקיום האנושי, שאל שאלות וזכה להתגלות העולמות העליונים. את הידע שצבר, ואת שיטת רכישתו, העביר לדורות הבאים.
כל מקובל הוסיף לנסיון המצטבר את היחודיות שלו, בהתאם לשורש הנשמות שהתגלו בתקופתו. משה רבנו העביר את הידע לשפה כתובה, מפורטת, והחל את תקופת התורה שבכתב.
הקבלה המשיכה להתפתח גם לאחר כתיבת החומש. בתקופה שבין חורבן בית ראשון לחורבן בית שני כבר למדו אותה בקבוצות מאורגנות. לאחר חורבן בית שני, ניתן למצוא שלוש תקופות חשובות במיוחד להתפתחות הקבלה עד דורנו, שבהן נכתבו הכתבים החשובים ביותר ללימוד שיטת הקבלה:
התקופה הראשונה היתה במאה השלישית, בה נכתב ספר הזוהר על ידי רבי שמעון בר יוחאי, הרשב"י, שהיה תלמידו של רבי עקיבא. הוא נותר יחד עם עוד ארבעה חכמים לאחר שמתו 24,000 מתלמידיו של רבי עקיבא.
רשב"י הוסמך על ידי רבי עקיבא ורבי יהודה בן בבא ללמד לדורות הבאים את תורת הקבלה שלמד אצלם. הרשב"י היה מפורסם בדורו גם בתורת הנסתר וגם בתורת הנגלה. לאחר שרבי עקיבא נתפס ונכלא, ברח רבי שמעון יחד עם בנו אלעזר לפקיעין והתחבא במערה במשך 13 שנים.
מן המערה הוא יצא עם הזוהר, עם שיטה מגובשת ללימוד הקבלה ולהשגת רוחניות. הוא השיג שם את 125 המדרגות שבן אדם יכול להשיג בעודו חי בעולם הזה. בזוהר מסופר שגם הוא וגם בנו הגיעו לדרגה הרוחנית הנקראת «אליהו הנביא», וזה מה שנקרא שאליהו הנביא בא ולימד אותם.
הזוהר כתוב בצורה מיוחדת, מצד אחד בשפת המדרש, ומצד שני בארמית. בזוהר עצמו מוסבר שארמית זו «האחוריים של העברית», החלק הנסתר של העברית. רבי שמעון לא כתב בעצמו אלא הגיש את החכמה, ואת דרך השגתה, בצורה מאורגנת לרבי אבא, שכתב הכל בספר כי היתה לו היכולת לכתוב בצורה שיבין רק מי שראוי להבין.
כותב על כך הרב חיים ויטאל: «ואין ספק, כי לולי שרשב»י, הכיר וידע ברוח קדשו, כי ר' אבא היה חכם גדול, ויודע להלביש ולהעלים הדברים, דרך חידה ורמז, שלא יבינו אפילו חכמי הדור ההוא, לא היה מצוהו שיכתוב".
האגדה מספרת שכתבי הזוהר נגנזו והוסתרו במערה באיזור צפת. לאחר כמה מאות שנים הם התגלו על ידי ערבים, תושבי האזור. אלו מבחינתם שמחו לגלות נייר, שהיה מצרך נדיר באותם הימים, והשתמשו בהם לצרכים שונים. אחד מחכמי צפת קנה לתומו דגים בשוק, ונדהם לגלות את ערכו הנדיר של נייר העטיפה בו הוגש לו הדג. מייד עם הגילוי החל לרכוש מהערבים את כל המסמכים שהיו עדיין זמינים, ואסף אותם לספר.
לימוד הכתבים הללו התבצע בסתר בקבוצות קטנות של מקובלים. הראשון שגילה את הספר ברבים היה הרב משה דה ליאון שחי במאה השלוש עשרה.
התקופה השניה, חשובה מאד לקבלה של דורנו, היא תקופת האר"י הקדוש. הוא יצר תקופת המעבר בין שתי שיטות של לימוד הקבלה. עד זמנו התבצע הלימוד בסתר, בקבוצות. האר"י בישר על תחילת התקופה של לימוד הקבלה להמונים.
הרב יצחק לוריא, האר"י, נולד בשנת רצ"ד (1534) בירושלים. בגיל צעיר נתייתם מאביו וירד עם אמו למצריים. הוא גדל בבית דודו ולמד תורה מפי הרב דוד בן שלמה אבן זמרא, הרדב"ז, והרב בצלאל אשכנזי. האר"י היה גדול בתורה. הוא כתב יחד עם רבו, הרב בצלאל, שיטה למסכת זבחים והגהות לרי"ף.
במהלך חייו במצריים עסק למחייתו במסחר, אך הקדיש את מרצו בעיקר ללמוד הקבלה. המסורת גורסת כי התבודד במשך שבע שנים על האי רודה שבנילוס. הוא למד את ספר הזוהר, ספרי המקובלים הראשונים ואת כתבי בן דורו, הרמ"ק, הרב משה קורדובירו.
בשנת ש"ל (1570) הגיע ממצרים לצפת. למרות גילו הצעיר החל מיד ללמד קבלה. מהר מאד הכירו בגדולתו ובאו ללמוד אצלו כל חכמי צפת, שהיו בעלי ידיעות מופלגות בתורת הנסתר ובתורת הנגלה, מה שהביא לפרסומו. משך שנה וחצי כתב תלמידו חיים ויטאל את תשובותיו לשאלות שנשאל בזמן לימודו.
חלק מהכתבים האלו הם כתבי האר"י הידועים לנו כיום כספר «עץ חיים», «שער הכוונות», «שער הגלגולים» ועוד. האר"י השאיר שיטה בסיסית ללמוד קבלה, שמתאימה לכולם. לפי שיטתו כל אחד ואחד יכול להגיע דרך לימוד הקבלה לתיקונו.
האר"י נפטר בה' באב שנת של"ב (1572) בעודו צעיר. כתביו נגנזו לפי רצונו האחרון, כדי שלא תתגלה התורה טרם זמנה. אנו עדים לתופעה מעניינת שמאפיינת את פורצי הדרך ומבשרי התקופות החדשות בלימוד הקבלה.
מצד אחד הם מודיעים על תחילת התקופה ומביאים את הטכניקה המתאימה ביותר לאותו הדור, אך בו זמנית הם גם משתדלים להצניע ולהסתיר את הכתבים בכדי שמי שזקוק להם יגלה אותם בעצמו. הם יודעים, כפי הנראה, שתהליך השינוי דורש שני תנאים. תקופה מתאימה ובשלות של הנשמות, כך שהצורך ללימוד החדשני יבוא מצידן.
המקובלים הגדולים מביאים את השיטה ומלמדים אותה, אבל יודעים שבני דורם עוד לא מסוגלים להעריך את גודל השינוי. משום כך הם מעדיפים לעיתים לגנוז את כתביהם או אפילו לשרוף אותם. ידוע על «בעל הסולם» ששרף והשמיד חלק ניכר מכתביו. יש משמעות מיוחדת לכך שהידע הועבר לכתב ולאחר מכן הושמד. מה שמתגלה פעם אחת בגשמיות משפיע גם על העתיד ומקל על גילויו בשנית.
הרב חיים ויטאל ז"ל מספר על מה שקרה בספרו «שער הגילגולים» ומצטט את האר"י לפני מותו: «תאמר לחברים משמי, שמהיום והלאה לא יתעסקו כלל בחכמה זו שלמדתי, כי לא הבינו אותה כראוי, ואמנם הר' חיים ויטאל לבדו יעסוק בה לבדו בלחישה בסתר».
מה שקרה אחר כך מתאר הרב יהודה אשלג ז"ל בסיפרו «פרי חכם»: «והוא הסיבה שלא רצה אפילו לסדר הכתבים ששמע מרבו, וסדרו אותו הבאים אחריו, דור השלישי, המה מהר»י צמח ז"ל, מהר"מ פאפערש ז"ל, ומהר"ש ויטאל ז"ל, אשר כל אחד מאותם המסדרים, לא היה להם כל כתבי האר"י בשלימות, כי שש מאות ניירות מן הכתבים נגנבו בחיי הר' חיים ויטאל ז"ל, שמהם סידר מהר"י צמח ז"ל את רוב ה"עץ חיים", ועוד איזה חיבורים, וחלק אחד גנז וציוה הר' חיים ויטאל ז"ל לקבור איתו בקבר, וכן עשאו, וחלק שלישי הניח בירושה ליד בנו מהר"ש ויטאל ז"ל, שנסדר מהם שמונה השערים הנודעים, ואח"כ לזמן מרובה, נתקבצו מהר"י צמח ז"ל, וסיעה גדולה של תלמידי חכמים, והוציאו חלק הג' מן הקבר".
בתקופת האר"י רק החל תהליך לימוד זוהר בקבוצות. לאחריו, משך כ– 200 שנה, היתה תקופה של פריחת דברי הזוהר. בתקופת החסידות הגדולה, צמחו מקובלים רבים בעיקר בפולניה, רוסיה, מרוקו, עירק, תימן ועוד. לאחר מכן, בתחילת המאה שלנו, החלה לרדת ההתענינות בקבלה, עד שכמעט ונפסק לגמרי העיסוק בה.
כותב על כך הרב יהודה אשלג בהקדמה לספר הזוהר: «הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל, תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה חס ושלום דבר שאין צורך בו כלל».
תקופה שלישית היא שיטה נוספת לשיטת האר"י, שנכתבה בדורנו על ידי הרב יהודה אשלג ז"ל, שחיבר את פרוש הסולם על הזוהר ואת הפרוש על כתבי האר"י. שיטה זו מתאימה במיוחד לסוג הנשמות של דורנו.
הרב יהודה אשלג ז"ל, שנקרא «בעל הסולם» על שם פירוש הסולם שכתב על הזוהר, נולד בשנת תרמ"ו (1885) בעיר לודז' בפולין, בצעירותו ספג ידיעה עמוקה בתורת הנגלה, ולימים היה דיין ומורה צדק בעיר וורשה. בשנת תרפ"ב (1921) עלה לארץ עם משפחתו, והיה לרב של שכונת גבעת שאול בירושלים. כבר אז שקד על כתיבת תורתו, אבל את פירוש הזוהר החל לכתוב רק בשנת תש"ג (1943) בעיצומה של שואת אירופה. אז עדיין לא נודע בעולם על השמדת היהודים, אבל הוא כבר ראה חשיבות עליונה בלימוד והפצת הקבלה בדורנו לכל אחד.
כך הוא כותב בהקדמה לספר הזוהר: «ומכל הפאר שהיה לכלל ישראל בארצות פולין וליטא, וכו', לא נשאר לנו אלא השרידים שבארצנו הקדושה. הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאיתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאיתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו».
בעל הסולם סיים לכתוב את כל פירוש הזוהר בשנת תשי"ג (1953), ובשנת תשט"ו (1954) נפטר והובא למנוחות בהר המנוחות בירושלים.
בנו בכורו של בעל הסולם, הרב ברוך שלום אשלג ז"ל, הרב"ש, היה לממשיך דרכו. הספרים שלו בנויים בדיוק לפי מה שלימדו אביו. הוא מפרש קצת יותר ובעדינות את כתבי אביו. הוא מקל במעט על הבנתנו את הפרשנויות שהנחיל אביו לבני תקופתנו.
הרב"ש, נולד בוורשה בשנת תרס"ז (1907) ועלה לארץ עם אביו. רק לאחר נישואיו צרפו אביו לקבוצת תלמידיו המובחרים שלמדו את תורת הנסתר. הוא התחיל בהוראה כאשר לימד את תלמידיו החדשים של אביו.
לאחר פטירת אביו קיבל על עצמו את המשך הפצת הדרך המיוחדת שלמד. למרות גודל השגתו ועמקותה, התמיד הרב"ש, בדומה לאביו, לשמור על אורח חיים צנוע. במהלך חייו עבד כסנדלר, פועל בנין ופקיד. הוא חי בחיצוניות כמו כל אדם, אך הקדיש כל רגע פנוי ללימוד והדרכת תורת הקבלה. הרב"ש נפטר בשנת תשנ"ב (1991)
שיטתו של בעל הסולם מתאימה לכל אחד מאתנו, והסולם שבנה על ידי כתביו מבטיח שכל אחד יוכל ללמוד קבלה ללא סכנה. מובטח למי שלומד אותה שתוך 3 עד 5 שנים, יוכל להגיע להכרת העולמות הרוחניים, להכרת כל המציאות, ל"הכרת האלוקות". כך נקרא מה שמעלינו ועדיין לא בהרגשתנו. אם לומדים לפי ספריו של הרב יהודה אשלג ז"ל אפשר להגיע לתיקון אמיתי.
הלימוד הוא כדי לעורר בתוכנו רצון להכיר את העולם העליון. תוך כדי הלימוד רואה האדם ששורשיו כולם שם, והוא התוצאה מהם. מזה הוא מתחיל לקבל רצון גדול יותר להכיר את שורשיו ולהתקשר אליהם. באופן זה יזכה בכוח לשפר את עצמו, וכך יקבל את כל מה שירצה.
לפי הידוע כל שלושת המקובלים הגדולים הם אותה נשמה שהיתה פעם אחת רבי שמעון ופעם שניה האר"י ופעם שלישית התגלגלה ובאה כרבי יהודה אשלג. בכל פעם שהגיע הזמן הנכון לגלות יותר, כי הדור נעשה ראוי, ירדה ובאה נשמה זו ללמד את השיטה המתאימה לאותו דור.
רבי שמעון היה אחד מהגדולים בדורו. לפי מה שאנחנו רואים בגמרא, הוא כתב ובאר הרבה נושאים בתורת הנגלה שהתפרסמו, והם ידועים עד היום. ואילו ספר הזוהר נעלם לאחר שנכתב.
זה קרה בגלל שטבעו של נסתר הוא שהוא חייב להתגלות דווקא בזמן המתאים, כשהנשמות המתאימות מתגלגלות ובאות לעולמנו. כך גם הזוהר, מתגלה במשך הזמן.
כל דור שבא ראוי יותר ויותר להתגלות דברי הזוהר. מה שהיה כתוב בימי רבי שמעון בר יוחאי ונסתר, נגלה לראשונה בימי הרב משה דה לאון, ואחר כך בימי האר"י, שהתחיל לפרש אותו לפי שפת הקבלה. גם כתבים אלו נגנזו והתגלו בחלקם שוב בהגיע השעה, ואילו בדורנו זכינו לפרוש הסולם שמאפשר לכל אחד ללמוד קבלה ולהגיע לתיקונו עכשיו.
אנחנו רואים שבכל דור הזוהר מדבר אלינו יותר. הוא נגלה יותר ומובן יותר לנשמות, תמיד יותר מאשר בשנים הקודמות.כל דור פותח את ספר הזוהר בשיטה מיוחדת, המתאימה לשורש נשמתו.
בכל דור יורדות נשמות שונות שדורשות הוראה אחרת. עד שנות העשרים של המאה שלנו היו הרבה מקובלים. כמעט כל רב גדול היה מקובל באיזה מדרגה של הכרת המציאות מחוץ לעולם שלנו. משנות העשרים של המאה הזאת, זה כבר לא כך. סוג הנשמות שמתחילות לרדת הן כאלה שרוצות בעיקר תאוות, שליטה, ועשירות. חלק קטן מהן רוצה ידע, וחלק עוד יותר קטן מהן רוצה את הכרת המציאות העליונה, האמיתית.
זה מכוון מלמעלה בצורה מאד מדויקת כך שיורדות נשמות שרודפות אחרי החומר והרוח גם יחד. בדורנו זוכה רצון האדם באפשרויות התפתחות רבות ומגוונות, מכיוון שהגיע לשלב האחרון בתהליך. נוצר מצב שבו אם אדם רוצה רוחניות באופן נחרץ, הוא מקבל הזדמנות להגיע עד למדרגה הגבוהה ביותר בסולם ההתפתחות.
המקובל המתאים לבני הדור שלנו, שבעזרתו אפשר להכנס לרוחניות, הוא הרב יהודה אשלג, בעל הסולם. הוא היחיד שכתב פירוש שלם ועדכני לספר הזוהר ולכתבי האר"י. ספריו, בהם פרש את הזוהר וכתבי האר"י, בתוספת המאמרים של בנו בכורו, הרב ברוך אשלג, הרב"ש, הם המקור היחיד שבעזרתו אנחנו יכולים להתקדם.
כשלומדים את ספריהם לומדים בעצם את ספר הזוהר ואת כתבי האר"י הקדוש, אבל ככתבים שנכתבו לפני חמישים שנה. זהו גלגל ההצלה של דורנו, כי הוא מאפשר לנו להשתמש בספרים שנכתבו מזמן כאילו נכתבו לדורנו, ולהשתמש בהם כקרש קפיצה לרוחניות.
שני המקובלים האלה הם בינתיים כל מה שיש לנו, מקור העזרה היחיד, אבל אם הדור יהיה זכאי, ומתוך הנשמות יבוא רצון יותר חזק, אז יבוא כנראה שיפור של השיטה, כך שתתאים לנשמות עוד יותר חדשות.
לימוד קבלה מותר לכל מי שרוצה, כך אמר הרב קוק ז"ל. הכוונה היא למי שרוצה באמת לתקן את עצמו ולהתקדם לרוחניות. הצורך הזה בא מתוך דחף של נשמתו שדורשת תיקון. בעצם זו הבדיקה היחידה, אם יש או אין רצון באדם. הוא צריך לגלות רצון אמיתי, וזה חייב להיות חופשי, כי האדם בעצמו חייב לסנן ולגלות בתוכו את הרצון האמיתי שלו.
אדם מגיע לקבלה כשהוא לא מוצא יותר סיפוק בגשמיות ומקווה שהלימוד הזה יתן לו תשובות, הבהרות, ואפשרויות חדשות, כי בעולם שלנו הוא כבר לא מוצא פתרון לשאלות המהותיות של חייו. בדרך כלל, התקוות לקבלת תשובות לא נמצאות אפילו בהכרה, פשוט מתעניינים, מרגישים הכרחיות.
באדם כזה ישנן השאלות: מי אני? לשם מה נולדתי? מאין אני בא? לאן אני הולך? לשם מה אני קיים בעולם? האם כבר הייתי? האם אבוא שוב? למה יש כל כך הרבה סבל בעולם? האם אפשר איכשהו לעקוף אותו? איך ניתן להגיע להנאה, לשלמות, לשלווה? בתת הכרתו הוא מרגיש שהתשובות לשאלות הללו נמצאות מעבר לעולם שלנו.
באמת, התשובה היחידה לכל השאלות היא להכיר ולהרגיש את העולם העליון, והדרך להשיג זאת נקראת «קבלה». בעזרת חכמת הקבלה האדם נכנס בכל תחושותיו לעולם העליון, שהוא עולם הסיבות לכל הנעשה אתו כאן. כך הוא לוקח לידיו את חייו ובזה משיג את מטרת חייו – שלווה, הנאה ושלמות אינסופית עוד בחיותו בעולם הזה.
אבל לצערנו כיום אין עדיין מספיק רצון אמיתי ללמוד קבלה. רוצים ללמוד בעיקר על סגולות, כשפים, מדיטציות ורפואות, שמדביקים אותם לקבלה, ולא על איך לקבל את התגלות העולמות העליונים, או איך באמת לפתח את הנקודה שבלב, איך לתקן אותה כדי להגיע להשגה רוחנית. לזה אין מספיק רצון.
ברוחניות אין כפיה. בעצם הכל תלוי בשורש נשמתו של האדם ובנקודה שבלב. אם אכן הגיע זמן תיקונה, יתעורר האדם לחפש לעצמו מסגרת לימוד ולא ירגע עד שימצא. פה לא צריך לבדוק את הפוטנציאל האנושי של האדם, כי הצרכים האלה באים מבפנים. רצון אמיתי לגילוי ולהרגשת העולם העליון בפנימיותו, ימשוך אותו ללימוד נכון של הקבלה.
אדם לא יכול לעשות תנועה כלשהי בלי שיהיה לו טוב מזה. כדי שיעשה אותה הוא חייב לראות רווח. הרווח משמש לו כחומר דלק פנימי שמזיז אותו. הדלק הזה הוא הרווח המיידי, או הרווח העתידי, שהוא מרגיש שיקבל. אם אדם לא ירגיש שיש לו, או שיהיה לו איזה רווח, הוא יפסיק מיידית את פעולתו. זה קורה מכיוון שאי אפשר להתקיים בלי הרגשה של רווח.
הקבלה מלמדת את האדם איך לקבל. בשביל להשיג רוחניות אדם צריך להרחיב את הרצון לקבל שלו, לא להתרחק ממנו. להרחיב אותו לרצון לבלוע את הכל, את כל העולמות כולל העולם הזה, רק בצורה הנכונה. זו המטרה למענה נברא האדם. לא צריך להיות נזיר או סגפן ולהתרחק מהחיים האלה, אלא להפך – היהדות מחייבת את האדם להתחתן, להוליד ילדים, לעבוד ולחיות חיים מלאים, כי כל העולם בנוי בצורה מיוחדת שמכניסה אותנו באופן נכון ומדויק לתיקון.
אבל צריך ללמוד איך לקבל, איך להשתמש בכל הרצונות האלה בצורה נכונה, לא להגבילם. לא צריך לוותר על כלום, שום דבר לא נברא סתם והאדם לא צריך להתרחק מהחיים.
הקבלה מתנגדת באופן טוטאלי לכל סוג של כפיה. אין כפיה ברוחניות. אמנם בתחילת הלימוד עוד אין רגש רוחני, ולכן מתחילים ללמוד בעזרת השכל, אבל אנחנו אמורים לפתח את הלב על ידי השכל. כשהלב מתפתח מרגישים מה נכון ומה לא, ונמשכים באופן טבעי לפעולות ולהחלטות הנכונות.
דרך הקבלה מיוחדת בכך, שבזמן הלימוד היא נותנת לאדם מושג מה זו רוחניות, והוא מתוך ההכרה הזו מעדיף רוחניות לעומת גשמיות. אז, ביחס להשגתו את הרוחניות, הוא מברר את כוח הרצון שלו, ובהתאם לזה הוא מתרחק מדברים מסוימים, שהמשיכה שלו אליהם נעלמת. ממש כמו שמבוגר לא נמשך למשחקי ילדים.
אפשר להגיע לרוחניות על ידי «ספרים וסופרים», זאת אומרת על ידי:
1) לימוד בספר נכון שחיבר מקובל אמיתי. כל ספרי התורה הם ספרי קבלה שנכתבו על ידי מקובלים, ספרים שהם כתבו זה לזה, כדי להחליף דעות ולעזור אחד לשני. מי שעולה בהרגשותיו לרוחניות יכול לראות עד כמה הספרים האלה עוזרים לו להמשיך ללכת הלאה ולהתפתח. דומה הדבר למדריך לתייר בארץ זרה. בעזרת ספר ההדרכה הוא לומד להכיר אותה ולהסתדר בה.
אנחנו צריכים ספרים שמתאימים לנשמות שלנו. כלומר ספרים של מקובל ששייך לדור הזה או לכל היותר, לדור הקודם, כי בכל דור יורדות נשמות אחרות שדורשות הוראה אחרת.
2) מסגרת קבוצה נכונה, שלומדת לפי כתבים של מקובל אמיתי ובהדרכת רב.
הקבוצה נותנת את הכוח. לכל אחד ישנו רצון קטן מאד לגשמיות, ועוד יותר קטן לרוחניות. הדרך להגדיל את הרצון לרוחניות היא על ידי רצון משותף. מספר תלמידים בעלי רצון מעוררים אותו סוג של אור מקיף. למרות שהגוף הפיסי מבדיל בין האנשים אין לזה השפעה ברוחניות, כי ברמה הרוחנית הנקודה שבלב משותפת לכולם, ואז התוצאה שמשיגים יחדיו גדולה הרבה יותר.
כל המקובלים למדו בקבוצה. לרבי שמעון בר יוחאי היתה קבוצת תלמידים, וכך גם לאר"י. קבוצה הכרחית לשם התקדמות. זהו הכלי העיקרי, וכל אחד נמדד בתרומתו לקבוצה.
3) בהכוונת רב נכון, שלמד בעצמו בספרים ובהדרכת מקובל אמיתי. קבוצה לא מבטלת את הרב, אי אפשר בלי רב, כי הוא שנותן את הכיוון לקבוצה.
התלמיד נעזר בספרים בקבוצה וברב בכדי שלא לסטות מדרך הלימוד הנכונה. את העבודה הפנימית הוא מבצע עם עצמו, בפנימיותו, מבלי שאף אחד ידע על מיקומו או דרגתו הרוחנית. הספרים הקבוצה והרב רק עוזרים לו להתכוון למטרת הלימוד ולהגדיל את הרצון לרוחניות, במקום לסטות אל רצונות אחרים, או לדמיונות שווא.
המקובלים מתחילים להשיג את הרוחניות במנות קטנות, כך שככל שהם מרחיבים את הרצון, הם מקבלים בו יותר אור, יותר מודעות, יותר הרגשה רוחנית. יותר ויותר רצון מביא לעוד ועוד הבנה והשגה. בסופו של דבר כל אחד צריך להגיע לכלי שלו ולמלא אותו באור לפי נפחו. זהו גמר התיקון. אז האדם מגיע למדרגה הרוחנית הגבוהה ביותר שאליה הוא יכול להגיע, לשורש נשמתו.
כל כתבי התורה: תורה, נביאים, כתובים, משנה, תלמוד וכו', נכתבו בשפות שונות על ידי מקובלים שהגיעו לעולמות רוחניים. המקובלים כתבו במשך הדורות ספרי קבלה רבים בשפות שונות בהתאם לתקופה: בשפת התנ"ך, בשפת האגדה, בשפת הדינים וההלכות ובשפת הקבלה. בסך הכל נוצרו ארבע שפות כדי להביא לנו ידיעה על המציאות הרוחנית.
אלו אינן ארבע דרכים שונות, אלא ארבעה סיפורים שמספרים על אותו נושא רק בצורה אחרת. הם מספרים רק על איך, באיזה אופן, לצאת לעולם הרוחני, ובאיזו צורה בנוי העולם הרוחני הזה. כל התורה נכתבה בכדי ללמד אותנו איך להוסיף להרגשת העולם הזה את הרגשת העולם הרוחני. כיצד להתקדם בו, לחקור אותו ולקבל את הידע הרוחני החיצוני הזה.
כותב על כך בעל הסולם בספרו «פרי חכם»: «פנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ»ך, התלמוד, והאגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההגיון בלבד, והדבר דומה, לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל עקב שינוי השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין."
השפה הנוחה ביותר לדור שלנו היא שפת הקבלה. זו שיטת תאור של מערכת העולמות הרוחניים, העליונים, ודרך ההשגה שלהם. זו שפה גלויה, שפה טכנית. ביתר השפות קל יותר לדמיין ציורים גשמיים במקום להתמקד בהשגה הרוחנית.
שפת הקבלה מרחיקה את הקורא מן המכשלה הזו עד כמה שאפשר. בכך היא עוזרת לו לשמור על «לא תעשה לך צלם ותמונה». כל הספרים האחרים של התורה, מדברים על אותו נושא שהקבלה מדברת עליו, רק בשפה אחרת.
אבל הדרך היא אחת, ישנה הוראה אחת שכתובה בארבע שפות. השפה הבטוחה ביותר, עבור הדור שלנו, בכדי שלא נטעה, היא שפת הקבלה. שפת הקבלה הנקיה הופיעה בפעם הראשונה על ידי האר"י הקדוש.
בדורות הקודמים השיגו המקובלים את אותה מטרה בעזרת השפות האחרות. כל הספרים הקודמים נכתבו בשפות אחרות, כי לנשמות ההן לא היה צורך במשהו אחר, הם לא נזקקו לשפה אחרת.
במשך מאות שנים, למדו המקובלים את אותו תלמוד. הם הבינו דרכו את התכונות של המערכות הרוחניות, המלובשות במה שמתואר שם. הם לא למדו אותו כאוסף חוקים משפטיים, אלא ראו בו את העולמות הרוחניים.
בכל דור נולדים מקובלים, שכותבים בשביל הנשמות של דורם. ספר הזוהר חובר במאה השלישית לספירה והוא כתוב בשפה הדומה לשפת האגדות. פירושו של בעל הסולם מאפשר לנו להבין אותו היום. הוא מסביר אותו בשפת הספירות, וללא הפירוש הזה לא היינו מסוגלים להבין מה מוסבר שם.
יש מספר שפות בקבלה כי התפתחות הנקודה שבלב היא הדרגתית. הנשמות חוזרות דור אחר דור. בכל דור באות נשמות יותר גסות עם נסיון חיים קודם, עם עוד סבל ומטען רוחני. מהאדם עצמו זה נסתר, אבל זה קיים בתוך הנקודה שבלב.
לכן יש לכל דור שפה שונה להבנת הקבלה, לפי מבנה הנקודה שבלב של הנשמות שיורדות באותה תקופה.
מוסבר בזוהר שהתפתחות האנושות מתחלקת ל6000– שנים. לאורך התקופה הזו עוברות הנשמות, בכל דור, תהליך התפתחותי רציף. בסופו של התהליך מגיעות כל הנשמות למצב הנקרא «גמר תיקון». זאת אומרת, להתעלות הרוחנית הגבוהה והשלמה ביותר.
ב – 2000 השנים הראשונות באו לעולם נשמות זכות וגבוהות, שלא היו צריכות שום הוראה כדי לפתח את מה שהוטל עליהן, את הנקודה שבלב, ובאמת ב2000– השנים הראשונות היו קיימים בעולם הזה אנשים שלא נזקקו לתורה.
ב – 2000 השנים השניות הם היו צריכים תורה במידה מסוימת, לכן כתב מקובל, שנקרא «משה רבנו», את מה שהשיג וקרא לזה «תורה», ספר החומש שלנו. הוא כתב אותו בלשון מיוחדת. התורה כולה היא השמות הקדושים. התורה מדברת רק על עולמות רוחניים ומה שקורה בהם.
לנו נראה שמדובר על סיפורים היסטוריים ואמנם התופעות שמסופר עליהן קרו גם בעולמנו, אבל בעצם נכתב שם בעיקר על דרגות רוחניות, על כוחות ועולמות רוחניים.
מה שקורה בעולמות העליונים מתרחש גם בעולמנו. אולם סיבת כתיבת הספרים היתה לעזור לנו להגיע למציאות העליונה, ולא בכדי לתעד מאורעות הסטורים.
הם נכתבו בשבילנו, כי מטרת הבריאה היא לברוא את האדם כך שיתגלגל בעולם הזה, עד שבאחד מגלגוליו יפתח את הנקודה שבלב, ולתוכה יכנס כל האור המקיף המיועד לו. עד שהאדם לא ישיג את זה, הוא יצטרך להמשיך להתגלגל ולהתקדם לקראת המטרה הזו.
בעולמנו מתבטא היחס בין הכוחות הרוחניים במערכת היחסים שבין אנשים לבין חבריהם, ובינם לבין חפצים וכוחות הטבע. לכן סיפרו המקובלים על פעולות של כוחות רוחניים בשפת הגמרא והתלמוד, שבהן מדובר כביכול על נזיקין, על יחסים בין אנשים, על היחס בין האדם לעולם, כאילו מדובר על העולם הזה. בעצם הכוונה היא בעיקר לעולמות הרוחניים.
זו שפה שמותאמת למתחילים. בשלב יותר מתקדם הם מורידים את לבושי המילה, ורואים את התוכן הפנימי שלה. אז מתחילים להבין בצורה ישירה על מה מדובר. למרות שלא מרגישים את השורש, מבינים את הכוונה. בשלב מתקדם עוד יותר משיגים המקובלים את השורש הרוחני ומתגלה בפניהם כללות התמונה, על כל פרטיה.
למה צריך תורה – כתוב: «בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין». פירושו: במידה שאדם מרגיש שיש לו יצר רע, אגואיזם, מותר לו לנגוע בתורה ולקחת אותה כתבלין. רק בשביל זה ניתנה התורה, לא בשביל לשבת וללמוד ללא מטרה. מי שלומד תורה כדי לשפר את עצמו, כדי לתקן את עצמו, מגיע לזה שמתחיל לראות מה עליו לעשות.
הכוונה הזו, מה אני רוצה מהתורה, מה אני רוצה מהספר שאני לומד בו, היא ההופכת את הספר הזה, לתורה, או לחכמה. מה שנקרא: «חכמה בגויים תאמין, תורה בגויים אל תאמין».
כלומר, אם אני ניגש לספר כדי להתעלות מבחינה רוחנית, אז בשבילי הספר הזה נקרא תורה, ואם אני ניגש לאותו הספר בכדי ללמוד חכמה, אז בשבילי הוא רק חכמה. לפי זה נקרא הלומד «גוי» או «יהודי». מידת הדרישה הפנימית שלי היא שקובעת כמה כוח אני מקבל ובאיזה קצב אני מתקדם לתיקון.
בהקדמה ל"תלמוד עשר הספירות" כותב בעל הסולם שמי שלומד נכון מגיע לרוחניות תוך שלוש עד חמש שנים.
הכוונה היא שאם אתה לומד בכוונה הנכונה, אז אתה עובר «מחסום» שנמצא בין העולם הזה לעולם הרוחני, ונכנס לגילוי פנים, מגיע לאור. זה נקרא «סימן יפה». אם אתה לא מגיע לזה, סימן שהתרשלת באיכות היגיעה או בכמות היגיעה. לא נתת כמות יגיעה מספקת. זה לא כמה למדת, אלא הכוונה היא האם אתה עסוק בזה, האם אתה נמצא בחיסרון לזה. אם הגעת לרצון הזה, אז אתה יכול לקבל רוחניות. רק אז אתה מגיע לכך שנפתחים לך השמים ואתה נכנס גם לעוד עולם, לעוד מציאות, לעוד מימד. אתה מגיע לזה על ידי הלימוד הנכון של התורה.
מטרתה המקורית של הדת היא ההגעה לרוחניות. אין כפייה ברוחניות. אדם צריך רק דבר אחד – הוראה נכונה, ללמוד תורה בצורה נכונה. אם האדם לומד נכון הוא מתקדם בלי שום כפיה על עצמו.
זה לא פועל בשיטה שבה אם לא תסתכל על דברים יפים, תהרוג בזה את הרצון. להיפך, הרצון רק יגדל, וכך לא מתקנים אותו. תיקון לא נוצר על ידי הענשה עצמית, הוא תוצאה של השגה רוחנית. כשהאדם מגיע להשגה רוחנית בא האור ומתקן אותו.
רק בצורה כזאת משתנה האדם, אחרת זו סתם צביעות. אם הוא עוטה על עצמו צורה חיצונית יפה, כי נדמה לו שבדרך זו יזכה ברוחניות, הוא טועה. לא יהיה לו מזה תיקון פנימי, כי האור בלבד הוא שמחזירו למוטב. מטרת הלימוד היא הזמנת האור שמתקן את האדם. לכן רק על זה צריכים לעבוד.
אם ישנה כפיה, או איזו חוקיות שאדם נלחץ על ידה, סימן שזה מעשה בני אדם ולא עולמות עליונים. מצד שני, הרמוניה ושלווה פנימית אינן תנאי מוקדם להשגה רוחנית, אלא יבואו כתוצאה מהתיקון. אל יצפה אדם שזה יבוא אליו ללא מאמץ מצידו.
תורת המוסר לעומת זאת, מקימת בעולם ארגון וסדר. היא מתייחסת לרובד מסוים של האנושות. ישנם אנשים שצריכים משטר ומסגרת כדי להשאר בחיים סדירים ונורמלים.
דרך הקבלה פוסלת כל כפיה באופן חד משמעי. היא נותנת לאדם מושג מה זו רוחניות, והוא מתוך הכרה זו, מעדיף רוחניות על פני גשמיות. אז, ביחס להשגה הרוחנית שלו, הוא מברר את כוח הרצון שלו, ובהתאם לזה הוא מתרחק מדברים שהמשיכה שלו אליהם נעלמת.
כל מה שאנחנו יודעים על העולם שלנו מקורו בחקירותיו של האדם. בכל דור הוא חוקר את העולם ומוסר את ידיעותיו לדור הבא אחריו. בדרך זו יודע כל דור איך ובאיזה מסגרת עליו לחיות, ומה מקומו ביחס לדורות האחרים. בכל תקופה משתמשת האנושות בעולם הסובב עבור עצמה.
אותו תהליך מתרחש ברוחניות. כל דור של מקובלים, מאברהם אבינו והלאה, חוקר ומגלה את העולמות הרוחניים. הם משאירים את הידע שהשיגו לדורות הבאים אחריהם. כמו במחקר המדעי הרגיל, כך גם ברוחניות, אנחנו יודעים על העולמות העליונים, על הבורא ועל מה שקורה בעולמות הרוחניים, רק אם אנחנו משיגים את המושגים הנחקרים בעזרת חושינו.
בעל הסולם כותב: «כל העולמות העליונים והתחתונים כלולים כולם בהאדם». זה משפט המפתח לכל מה שנמצא בחכמת הקבלה ובכל המציאות שסביבנו. המציאות הסובבת אותנו כוללת את כל העולמות העליונים, ואת העולם הזה. כולם יחדיו נמצאים באדם.
כשמתחילים לחקור את המציאות מגלים שכל מה שנמצא מחוץ לנו אנחנו לא יכולים להבין ולחקור, כי מחוץ לנו נמצא משהו לא ידוע, לא נודע לנו, אלא רק ל"מקובלים", אלה שמגיעים בסופו של דבר להשגה מופשטת, עליונה, מעל החושים שלנו.
המקובלים מספרים לנו שמחוץ לחושינו, מחוץ לנו, יש רק אור עליון מופשט, שנקרא «בורא». הוא מופשט ואין בו שום הבחנות. כל מה שנראה לנו שישנו כאילו סביבנו זו רק תגובה של החושים שלנו לאור הפשוט הזה שמקיף אותנו.
ניתן לדמות שאנחנו נמצאים בתוך אוקיינוס, בתוך ים מלא אור. באור הזה אנחנו מרגישים כל מיני הרגשות שכביכול נמצאות בו, לפי יכולת החושים שלנו לקלוט. אני לא שומע מה שקים בחוץ. מה שאני מרגיש כשמיעה בא כתגובת עור התוף שלי למשהו שלוחץ עליו מבחוץ. אני לא יודע מה לוחץ עליו מבחוץ. אני יודע רק שעור התוף שלי מגיב על זה מכיוון הפוך, מתוכי. את התגובה הזו אני מודד בפנים ומקבל אותה כאירוע שקורה מחוצה לי. אז לא ידוע לי מה קורה מחוצה לי, כי אני תופס רק את תגובות החושים שלי.
כמו בדוגמה של חוש השמיעה כך גם בכל חושי האחרים. בחוש הראיה, הטעם, המישוש והריח. זאת אומרת, שאף פעם לא נוכל לצאת מגבולות ה"קופסא" שלנו. כל מה שאנחנו יכולים להגיד על מה שכביכול נמצא מחוצה לנו, זה רק מה שאנחנו מציירים בעצמנו, בתוכנו, בשבילנו. מההגבלה הזו אף פעם לא נוכל לצאת.
לימוד הקבלה יכול לעזור לנו להרחיב את גבולות החושים הטבעיים שלנו, ולרכוש חוש נוסף – החוש השישי. באמצעותו נוכל להכיר מציאות אחרת סביבנו, ובתוכנו. מציאות זו היא המציאות האמיתית. אז נהיה מסוגלים לבקר מבחוץ את תגובת חושינו. אם נכוון נכון את כל חמשת החושים נראה את התמונה האמיתית של המציאות. עלינו רק להעשות, פנימית, דומים לתכונות של העולם הרוחני.
כמו במכשיר רדיו בעל מתאר תנודתי, שיכול ליצור גל מסוים. אם אותו גל קיים גם מחוץ למכשיר אז הוא קולט אותו ומגיב לגל החיצוני הזה. כך זה פועל גם אצלנו. אם תהיה לנו לפחות תכונה אחת קטנה של העולם הרוחני החיצוני, נתחיל להרגיש אותו בתוכנו.
המקובל רוכש במהלך התפתחותו יותר ויותר תכונות רוחניות. כך הוא מתחבר לכל רבדיו של העולם הרוחני. הכל בנוי על אותו עיקרון. אנחנו כולנו, כל בני האדם, קשורים האחד לשני כנשמה אחת. לכולנו יש אחריות קולקטיבית. לכן נחשב המקובל ל"יסוד עולם". הוא משפיע לכל העולם, וכל העולם משפיע לו.
גם המדען החוקר משתמש בחמשת חושיו בלבד. כל ציוד מדויק ומתוחכם, טכני, מכני ואחר שנחשב בעינינו «אובייקטיבי», רק מרחיב את גבולות חושינו, כדי שנשמע, נראה, נריח, נטעם ונמשש ביתר רגישות. בסופו של דבר, זה שבודק, מודד ומעריך את מה שקיבל בתוצאות הבדיקות, הוא האדם עצמו, דרך חמשת חושיו. ברור שהוא לא יכול לתת ציון מדויק ואוביקטיבי למה שבא מחושיו. הקבלה מאפשרת לנו לעשות את זה. לכן היא מקור כל החכמות והכל נכלל בה.
בזמן הלימוד מתחיל האדם להבין, להרגיש, להעריך ולעבוד עם כל המציאות, גם הרוחנית וגם הגשמית, בלי שום הבדל ביניהן. המקובל משיג את העולם הרוחני בעודו נמצא בגוף הזה בעולם שלנו. הוא מרגיש את שני העולמות ללא שום גבול ביניהם.
רק כשהאדם יוצא להרגשת המציאות האמיתית, הוא רואה את הסיבות למה שנעשה איתו כאן. כך הוא מבין את התוצאות של מה שהוא עושה. אז לראשונה הוא מתחיל להיות מציאותי, חי, חש הכל, ויודע מה לעשות עם עצמו ועם חייו.
לפני שהוא מגיע להכרה הזאת הוא ממש עיוור. אין לו שום אפשרות לדעת למה נולד, מי הוא ומה תוצאות מעשיו. הכל נסגר לגביו בתוך גבולות העולם הגשמי, ואיך שהוא בא אליו כך הוא הולך ממנו.
כולנו נמצאים בינתיים בדרגה שנקראת «העולם הזה». חושנו מוגבלים במידה שווה, ולכן מצטיירת בפנינו אותה תמונה.
נכון לעכשיו אנחנו מבינם את העולם בעזרת הקליטה הגשמית, הפיזית. היא לא משתנה, היא נשארת, אבל תוך כדי לימוד אנחנו מוסיפים עליה עוד כמה חושים. בעזרתם אנו מגלים עוד כמה צורות, ואז רואים דברים שהיום אין ביכולתנו לראות.
הדרגה שלנו היא הנמוכה ביותר, כי אנחנו נמצאים בקצה הנגדי לבורא. תכונת הבורא היא השפעה מוחלטת, ואילו תכונתנו הטבעית היא רק קבלה לעצמנו. מהדרגה הזו מתחילים לעלות על ידי תיקון הרצון. אז מתחילים לגלות מסביב עוד מציאות. אבל בעצם לא משתנה שום דבר סביבי. אני משתנה בתוכי, ועקב השינוי אני קולט תוספת שישנה סביבי. אחר כך גם התוספת הזו נעלמת ואני מרגיש שהכל רק הבורא, הכוח העליון המוחלט. הצורות האלה שאני מתחיל לגלות לאט לאט נקראות «עולמות».
לכן רצוי שאשתמש בחושי ולא אדמיין את המציאות הרוחנית. הדמיון רק ירחיק אותי מההשגה. המקובל משיג את העולמות העליונים באופן מוחשי, ממש כמו שאנו משיגים את עולמנו הגשמי.
העולמות נמצאים ביני ובין הבורא ומסתירים אותו ממני, כמו שכותב בעל הסולם, הם כאילו מסננים לי את אור השם ואז אני רואה את המציאות סביבי בצורה מסוימת. בעצם אפשר לומר שאין חוץ ממני ומהבורא כלום.
כל ההפרעות, העולמות האלה ביני לבינו, מסתירים אותו מפני. אלו מסכים שמונחים על החושים שלי. אני לא רואה אותו בצורתו האמיתית, אלא רק מיקטע. חלק ממנו מצטייר לי כך. מקורה של המילה «עולם» הוא «העלמה». חלק מהאור הוא מעביר וחלק הוא מסתיר. לכן, ככל שהעולם יותר עליון הוא מסתיר פחות.
בעיניהן של בריות שונות בעולמנו מצטיירת תמונה שונה של המציאות. ההגיון אומר שהמציאות הזו חייבת להיות אחידה לכולם. בכל זאת אחד שומע כך, והשני אחרת, אחד רואה בצורה כזאת, והשני בצורה אחרת. זה דומה ל"מן" במדבר, כמו שמסופר בספר התורה, שכל אחד היה יכול לטעום בדבר המופשט, הרוחני הזה, את מה שהוא רצה, על פי חושיו.
בעל הסולם נתן דוגמה של חשמל: יש לנו בבית שקע חשמלי, בשקע הזה ישנה אנרגיה מופשטת. החשמל שבשקע הזה מקרר, מחמם, יוצר ואקום, יוצר לחץ, בהתאם למכשיר שאנחנו מחברים אליו, לפי מה שיכול להוציא ממנו הכלי שמתחבר אליו. אבל הכוח הזה בעצמו מופשט ואין לו צורה מוגדרת. הכלי מגלה את מה שנמצא כפוטנציאל בתוך החשמל.
כך אנחנו יכולים לומר גם על האור העליון, על הבורא, שאין בו שום צורה, שהוא נמצא באחדות פשוטה. כל אחד מרגיש את הבורא לפי תיקון תכונותיו. בתחילת דרכו יכול האדם לדמות שקיימת רק המציאות של עצמו, ולהתעלם מכל כוח עליון.
לאחר מכן יגלה בהדרגה, על ידי תיקון חושיו, את המציאות האמיתית, הרחבה. ובשלב מאוחר יותר, אם יתקן את כל החושים שלו בהתאם לתכונות של האור הסובב אותו, אז בינו לבין האור, בין האדם לבין הבורא, לא תהיה שום מחיצה. כאילו אין שום הבדל בין תכונותיהם. אז יגיע האדם להשגת האלוקות בצורתה האמיתית. ה"אלוקות" היא הדרגה העליונה ביותר שברוחניות.
בעולם שלנו, בתוכנו, קיים חוש כללי שנקרא רצון לקבל, עם חמישה כלי קליטה שהם חמשת החושים. כשמקבלים את החוש השישי שנקרא החוש הרוחני, הוא עובד לפי חמשת החושים האלה. זאת אומרת, שגם הוא מתחלק לחמישה חלקים.
גם בו מתקימים אותם התהליכים שמתרחשים בחמשת החושים שקולטים את העולם הזה. הטבע לא משתנה מעולם לעולם, משתנה רק החומר של העולם. ככל שהעולם יותר גבוהה כך גם החומר שלו יותר זך. אבל התהליכים לא משתנים ולא מתהפכים, הכל אותו דבר.
הנשמות יורדות לתוך הגופים הגשמיים על פי סדר מיוחד. הן מגיעות לעולם באופן מחזורי. בכל פעם הן מתלבשות בגופים פיסיים חדשים ויורדות לעולם שלנו. הגופים עצמם הם פחות או יותר אותם גופים, אבל סוגי הנשמות שיורדות לתוך הגופים הם שונים, וזה מה שנראה לנו כהתפתחות הדורות.
כל דור דומה במעטפת הפיסית שלו לדור הקודם לו, אבל הם נבדלים זה מזה בכך שבכל פעם יורדות נשמות עם נסיון נוסף מקיומן הקודם כאן. הן מגיעות עם כוחות חדשים שקיבלו כשהיו למעלה.
לכן לכל דור ישנם רצונות אחרים ומטרות אחרות, וזה מביא להתפתחות שמאפיינת כל דור ודור. אפילו דור שלא מגיע לרצון להכיר את המציאות האמיתית, ולא מגיע להכרה האלוקית, עושה בכל זאת עבודה על ידי הסבל שהוא עובר. בכך הוא מתקדם להכרת המציאות האמיתית.
מכיוון שבכל תקופה לאורך ההיסטוריה שלנו על פני האדמה, יורדות לעולמנו נשמות שונות, הן זקוקות להדרכה שונה. הדרכה מיוחדת לאותו סוג נשמות שנמצאות בעולם באותו זמן. בגלל זה יש בכל דור אנשים שמובילים אותנו בהתקדמות הרוחנית. הם כותבים ספרים ובונים קבוצות תלמידים, כדי להעביר לנו את השיטה לגילוי המציאות האמיתית המתאימה לאותו דור.
בהקדמה לספר הזוהר אומר בעל הסולם, שמשך ששת אלפים שנים יורדות לעולם הזה נשמות. בכל דור יורדות נשמות יותר גרועות, יותר עבות.
בכל דור הנשמות דורשות תיקון אחר, «דור דור ודורשיו». בהתחלה, באלפיים השנים הראשונות, היו נשמות כל כך זכות, שלא נזקקו אפילו לתורה בכדי לבצע את משימתן. לצורך התפתחותן של הנשמות היה די בקיום פשוט על פני האדמה, בלי שום אמצעי להגיע לרוחניות.
זו היתה תקופה של צבירת נסיון וכוח סבל בעולם הזה. עצם הקיום בעולם הזה היה מספיק להן כדי להתקדם לקראת התיקון. הסבל שצברו הוסיף לנשמות דחף להגיע ליציאה ממצב היסורים. הרצון לצאת ממצב היסורים הוא הכוח המניע את התפתחות האנושות.
באלפיים השנים שלאחר מכן היתה מספיקה להתפתחותן של הנשמות קבלת תורת הנגלה וקיום המצוות. הן קיבלו את המצוות כפעולות פשוטות, הקשורות כביכול לעולם הזה, בלי שום קשר להכרה איך זה מפתח אותן רוחנית. הקיום הפשוט הספיק להן כדי להזדכך ולהתקדם לתיקון.
אבל בזה שהנשמות עשו את הפעולות הללו הן לא סיימו את תפקידן. מספר הנשמות מוגבל, ואותן נשמות חוזרות פעם אחר פעם ומתקדמות עוד ועוד לתיקון.
כשאומרים שהנשמות היורדות זכות או גסות זה תאור של מידת הדרישה של הנשמה לתיקון. נשמה שדורשת תיקון גדול יותר נקראת נשמה גסה יותר. לכן היא מגיעה במהלך השנים כנשמה יותר גסה, ודורשת תיקון גדול יותר.
התקופה השניה נמשכה עד המאה ה – 16 כשהופיע האר"י הקדוש, וכתב שמזמנו והלאה נשים, גברים, קטנים, גדולים, כלל עמי הארצות, כולם יכולים וחייבים לעסוק בקבלה. הסיבה לכך היא שהגיע הזמן בהתפתחות הנשמות, בו כל נשמה שיורדת לעולם הזה כבר מסוגלת להגיע על ידי שיטתו המיוחדת להכרת המציאות האמיתית ולגמר התיקון שלה. היא יכולה להשיג את מה שהיא צריכה בעצם להגיע אליו.
רק בזה תלויה התגלות המציאות האמיתית לכולם. בכך שכל האנושות תגלה את החוקיות של העולם, ובזה יהיה גם סוף לכל הכאב והסבל. אם נדע באמת איך פועלת עלינו המציאות ואיך אנחנו מושפעים ממנה, לא נקלקל את מה שאסור, לא נוותר על מה שכדאי ונעשה את מה שנכון. אז תהיה הרמוניה בינינו לבין העולם האמיתי שיתגלה לנו.
אבל בינתיים אנחנו מקלקלים ורק אחר כך רואים שקילקלנו. אין שום אפשרות לברוח מהמצב הזה. בגלל זה כל האנושות נכנסת יותר ויותר למבוי סתום. היא מוצאת את עצמה ביותר צרות ויותר בעיות. הסבל מתגבר בכדי שנגלה בסופו של דבר את נחיצות ההתעלות הרוחנית. נגלה שאין מנוס אלא רק להכיר את העולם הרוחני, שאנחנו חלק ממנו. ההכרה הזו תביא אותנו למצב חדש. מצב בו נתחיל לפעול במודע, מתוך הכרת התכלית, כאנושות ולא כיחידים.
כל הנשמות באות מנשמה אחת שנקראת «נשמת האדם הראשון». זה לא אדם כמו שאנחנו מכירים אדם. זה מושג כלשהו של מציאות רוחנית, פנימית, שנקראת «האדם הראשון». כל חלקיו יורדים ומתלבשים בתוך גופים בעולם הזה, ואז ישנו איזה חיבור בין גוף לנשמה.
הסימביוזה הזו, הקשר הזה, של גוף ונשמה ביחד עוזר לתיקון הנשמה. האדם נקרא «נשמה» ולא הגוף עצמו. את הגוף עצמו ניתן להחליף, בדיוק כפי שניתן היום להשתיל איברים. התועלת בגוף היא רק בזה שהוא עוזר לנשמה לעבוד מתוכו.
בזה שהנשמות יורדות לעולם הזה, הן רוכשות נסיון על ידי הסבל, שנקרא «דרך יסורים». הנסיון הזה מפתח את הנשמה. בכל פעם שהיא מתגלגלת, היא חוזרת עם דחף פנימי תת הכרתי, גדול יותר, לדרוש תשובות לשאלות על המציאות שלה, על השורש שלה, על נחיצות החיים של האדם. שאלות כגון: מי אני, מה אני, בשביל מה אני חי וכיו'ב.
בהתאם לזה ישנן נשמות יותר מפותחות ופחות מפותחות. ישנן כאלה שיש להם דחף עצום להכרת האמת, עד כדי כך שהאנשים האלה לא מסוגלים להחזיק את עצמם רק במסגרת העולם הזה. אם הם מקבלים בידיהם כלי נכון, ספרים נכונים והדרכה נכונה, הם מגיעים באמת להכרת העולם הרוחני.
המציאות מכוונת כך שהנשמות ירדו ויתקנו את עצמן. זה שהן באות לגוף מעלה אותן לדרגה פי 620 יותר גבוהה מרמתן בנקודת המוצא. סדר הורדת הנשמות למציאות הזאת, בה הן מתלבשות בגוף, בא מקל לכבד.
בנשמת האדם הראשון יש כל מיני חלקים, כל מיני רצונות. רצונות יותר קלים ורצונות יותר כבדים, לפי רמת האגואיזם שלהם, לפי רמת האכזריות שלהם. לעולמנו הם באים מקל לכבד, מזך לעב. בגלל זה ובהתאם לזה, גם הדרישה לפיה הנשמות האלה צריכות לתקן את עצמן היא אחרת.
בדורות הקודמים הדרישה היתה שהנשמות רק תתקיימנה בגוף הפיסי. אחר כך, על ידי החלק המעשי שבתורה, הדרישה היתה קיום המצוות. ועכשיו, על ידי החלק הפנימי של התורה, הדרישה היא שנתקן ממש את הרצון הפנימי עצמו. תיקון העולם, והאדם, מתחיל מקל לכבד. כשמתקנים רצונות יותר קלים, הם אחר כך משתתפים בתיקון ועוזרים לתקן רצונות יותר כבדים, יותר קשים.
לנשמה יש רק רצון אחד והוא לחזור לשורש שלה, בעודה מתקיימת בתוך הגוף הגשמי. הגוף, הרצון לקבל, מושך אותה בחזרה לעולם הזה, והאדם בהכרתו רוצה לעלות לפי הרצון של הנשמה. הניגודיות הזאת, שבה הוא משקיע המון יגיעה, היא זו שעוזרת לו להתעלות פי 620.
הרצון של כל נשמה הוא לחזור למקורה, אל המדרגה בה היתה לפני יציאתה למטה לגוף הפיסי. אם נשמה לא גמרה את מה שהיא צריכה, אז בפעם הבאה היא תתגלגל ותבוא לעולם, לכאן, יותר מוצלחת, ראויה יותר לתיקון.
הצטברות של נסיון וסבל עושה את הנשמה יותר מוצלחת. בגוף הפיסי, היא מקבלת רצון לקבל יותר אכזרי ואגואיסטי, פחות מתחשב באחרים. רצון למלא רק את עצמה. בדרך זו מגלים יותר רצון לקבל, שמביא בסופו של דבר לדחף לרצות את כל המציאות.
לפעמים אנחנו חושבים שכדי שבגלגול הבא נהיה יותר מוצלחים, כדאי לנו לבטל רצונות ותשוקות. לא לרצות כלום חוץ מלאכול מעט ולשכב בשמש כמו חתולים. אבל זה בעצם הפוך, כי בפעם הבאה נהיה עוד יותר אכזרים, בעלי דרישות, תובעניים, עקביים ותוקפנים. אז ידחוף אותנו הרצון שלנו לחפש באמת איך לגלות את עצמנו, וזה יקרב אותנו לתכלית.
הכוח העליון רוצה שאנחנו נתמלא בתענוגים רוחניים, שנהיה בדרגה הכי מושלמת, וזה אפשרי רק עם רצון גדול. רק עם רצון גדול ומתוקן, האדם יכול לקבל את התגלות העולם הרוחני ולהיות באמת פעיל וחזק. עם רצון קטן, הוא אומנם לא יכול להזיק הרבה, אבל גם לא להועיל.
רצון נקרא «מתוקן» רק כשהוא פועל עם תכונת ההשפעה. תכונה זו לא קיימת בנו באופן טבעי. היא נרכשת על ידי האדם בזמן הלימוד הנכון של הקבלה.
ישנה פירמידה של נשמות לפי התפתחות הרצון לקבל: בתחתית הפירמידה המון נשמות עם רצון קטן. הן ארציות, רוצות בחיים נוחים, בהמיים: אוכל, שינה, מין. אחר כך, קצת פחות נשמות, כאלה שיש להם דחף גדול לעשירות. אנשים שמוכנים להשקיע את כל חייהם כדי לעשות כסף, מוכנים להקריב עצמם בכל מחיר כדי להיות עשירים.
לאחריהם בפירמידה, אלה שמוכנים לעשות הכל רק כדי לשלוט על אחרים, להיות בשלטון ולהשיג עמדות כוח. רצון עוד יותר גדול הוא הרצון למושכלות. מדענים ששקועים כל חייהם בגילוי שהם עתידים לגלות, ולא רוצים חוץ מזה שום דבר אחר, רק את הגילוי וזהו. כאלה ישנם עוד פחות.
הרצון החזק ביותר, שמתפתח באמת רק ביחידים, הוא הרצון להשיג את העולם הרוחני. הכל בנוי על פי פירמידה כזאת. גם ברצונות בתוך האדם עצמו ישנה אותה פירמידה, והוא צריך להפוך אותה, כך שכל הכובד שלה יהיה על הרצון הכי זך, הרצון הנצחי באמת. הוא צריך לדחות ולסלק את כל הארציות שלו, ולתת להגדלת הרצון לרוחניות את כל המאמץ, המרץ והיגיעה שלו. לזה מגיעים על ידי לימוד נכון.
אם בזמן הלימוד מתכוונים באמת להגדיל תשוקה לרוחניות, אז האור המקיף שסביבנו, אותו עולם רוחני שמוסתר מאתנו, מתחיל להקרין בחזרה על האדם שרוצה להתקרב אליו, וגורם לו להשתוקק אליו עוד יותר. במצב זה ישנה חשיבות מכרעת ללימוד בקבוצה ולהדרכת רב.
שינוי עיקרי, ממש חדש, בנשמות שיורדות בזמנינו, הוא שכבר מתחיל להתגלות ולהראות בהן רצון ברור להשגת מערכות רוחניות, בניינים רוחניים. הן רוצות משהו שנמצא מעל לעולם שלנו. גם לאנשים רגילים כבר חסר משהו רוחני.
למרות שה"רוחני" הזה הוא עדיין כל מיני מעשי כשפים, כל מיני חוגים שלא ברור במה הם עוסקים, זה בכל זאת כבר משהו חדש בחיפוש אחר המציאות האמיתית. אם בדור שלנו יבוא רצון יותר חזק מתוך הנשמות עצמן, אז כנראה יבוא עוד שיפור של השיטה המתאימה לנשמות החדשות שיבואו.
ב-חמש עשרה השנים האחרונות, התחילה התפתחות אקטיבית, מהירה מאד, של ירידת נשמות חדשות. הרצון בתוך הנשמות הללו, בתוך האדם, וכיוון הרצון, הוא הרבה יותר חזק ואמיתי. הכיוון הוא להשגת האמת עצמה ולא למשהו אחר.
היום קשה ללמד באותה שיטה שלימדו בעבר. האדם רוצה לדעת ישר על עצמו, מי אני, מה אני, איך זה קשור אלי. הוא רוצה שתדבר אליו ולא שתסביר לו מסביב. הוא רוצה בצורה נחרצת להכיר את עצמו. לכן, יכול להיות שתהיה לנו התגלות של שיפור השיטה.
אנחנו חוקרים את העולם בעזרת חושינו, שיכלנו, וכוחות הנפש שלנו. השכל ונסיון הדורות עוזרים לנו להרחיב את גבולות חושינו.
כל מה שאנחנו מבינים ויודעים מתקבל מתוך חקירה שנעשית דרך החושים שלנו, ומחוץ לזה אין לנו שום ידיעה. ההתפתחות הגשמית, והחומרית, שבעולם ניתנו לאדם מלכתחילה על מנת לפתח את הנקודה שבלב.
אין בעולם שום דבר שנברא ונעשה שלא למטרה הזו – לקרב את האדם לרוחניות. תהליך ההתפתחות האנושית והסבל הפרטי והכללי בעולמנו, הם רק לצורך פיתוח הנקודה שבלב. חוץ מהאדם ומהכוח העליון הרוחני, לא קיים שום דבר, ומטרת הכוח העליון היא שהאדם יתקרב אליו. האדם לא צריך לסבול כדי להגיע לרוחניות. אם היה צריך לסבול לא היו נותנים לו אמצעים לעבור את הדרך הזו ללא סבל. לא היו נותנים לו את הקבלה.
אף אחד מאתנו הוא לא נשמה חדשה, יש לנו ותק ונסיון מצטבר מחויות קודמות שחוינו בגלגולים הקודמים. במשך ששת אלפים שנה, בכל דור, יורדות לעולם שלנו נשמות שכבר היו כאן. הן לא נשמות חדשות, אלא נשמות מסוג אחר, שהגיעו להתפתחות יותר קרובה לרוחניות. מסיבה זו עובר העולם שלנו במשך הדורות התפתחות טכנולוגית והתפתחות חומרית, שנובעות מאותה התפתחות רוחנית, שקיימת בכל נשמה שיורדת לכאן.
ההתפתחות היא תמיד לקראת גמר התיקון. ההתפתחות הגשמית והטכנולוגית, הן תוצאה מההתפתחות הרוחנית של הנשמה, שיורדת לעולם שלנו. הנשמה כבר קרובה יותר לגמר תיקונה, ולכן זקוקה להשפעה שונה. כל הגילויים בעולם שלנו הם תוצאה של ההתגלות רוחנית.
כל מה שקודם היה מוסתר מאיתנו ועכשיו התגלה נקרא התגלות. כמו לגלות דבר בערפל. הערפל נמוג לאט לאט, והתמונה מתבהרת.
כך עברו גם הנשמות שלנו במשך כמה גילגולים, דרך עוד ועוד יסורים, עד שהן מגיעות למצב בו אפשר לגלות להן מעט יותר. בינתיים אנחנו מגלים חוקים חומריים, גילויים מהטבע. פתאום אנחנו יודעים שיש עוד משהו, שקודם לכן היה נסתר.
הנשמות מתתקנות מקל לכבד. זאת אומרת, מהנשמות הכי עדינות וזכות לנשמות הכי גרועות וגסות. החיים היומיומיים והטכנולוגיה משתנים במהירות כדי להחיש את הכרת הרע ולעזור לתיקונים בתוך חיי האדם. הטבע של הנשמות שמתגלות בכל תקופה הוא שמחייב את צורת העולם החיצון.
ככל שהנשמות יותר גרועות, כך גם הטכנולוגיות יוצרות מצב יותר גרוע כדי שתהיה יותר הכרת הרע. לכן בדורנו, כמו שבפנימיות שלנו אנחנו מתקשים לשפר את עצמנו עם הידע והטכנולוגיה, כך גם בחיצוניות. עם כל האמצעים המשוכללים שלנו אנחנו לא מצליחים להיטיב את חיינו. בסך הכל, האדם רואה במה שהוא מגלה בתוכו ובמה שהוא מגלה מחוץ לו רק רע לעצמו, וזה בעצם עניין ההתפתחות הטכנולוגית. הוא רואה שהשליטה בחומר ובידע לא גואלים אותו מסבלו, אלא, במידה רבה, מוסיפים ליסורים מימדים חדשים.
בגלל זה הדגיש האר"י הקדוש כבר לפני חמש מאות שנה, כי בלי חכמת הקבלה בלתי אפשרי לעשות תיקונים סופיים ולהגיע לגמר תיקון. בקבלה אנחנו לומדים איך להשתמש ברצון לקבל.
עכשיו הרצון שלנו אפסי לעומת זה שאנחנו רוכשים בזמן שמתחילים לפתח את הנקודה שבלב. האדם נולד עם רצון לקבל מעט תענוגים בעולם הזה. הוא רוצה רק משהו שהוא יכול לדמיין, לא יותר מזה. הוא לא רוצה שכל העולם יהיה שלו, אין לו אפילו דמיון כזה. הוא רוצה כמה דירות במקום טוב, מכונית או שתיים ולאכול במסעדות הכי מפוארות.
אנחנו נולדנו עם רצון לקבל מאד קטן ומצומצם. אין לנו מושג מה הם באמת תענוגים, כי בעולם שבו אנו חיים הרצונות שלנו רק בהמיים. כדי להגיע להבנה מעבר לעולם הזה, או אפילו לתפוס את העולם הזה כמו שהוא באמת, צריך רצון לקבל אינסופי, פי מיליארדים יותר גדול ממה שיש לנו בעולמנו.
אם נלך בדרך הטבע נברח כל הזמן, כי זו דרך שמביאה רק יסורים, בעיות וטרדות, עד שאדם מרגיש שלא כדאי בכלל לרצות תענוגים. הגוף הפיסי עוצר אותו אוטומטית וגורם לו לשאוף רק לדברים שהם בגדר השגתו. זהו מקורן של הטכניקות הדוגלות בהפחתת כח הרצון של האדם.
האדם מרגיל את עצמו, על ידי תרגול, להפחית את היסורים ולהמעיט את הסבל. הוא עושה זאת על ידי ה"הסתפקות במועט" שהוא כופה על עצמו, מתוך הבנה שבמילא לא יצליח לממש את כל שאיפותיו. דרך כזו מובילה אותו בסך הכל להתכחשות והדחקה של רצונותיו המקוריים.
אבל המטרה בבריאת האדם היא שהוא יגיע להכרת כל העולמות הרוחניים, עד לדרגת הבורא בעצמו. להגיע לזה משמעו לרכוש את זה, ואפשר לרכוש את זה רק עם רצון לקבל גדול. רצון לקבל גדול מפתחים דרך לימוד הקבלה.
ההתפשטות וההתרחבות ההמונית של העיסוק בקבלה, מתרחשים בגלל שהעולם כבר מתקרב למצב שבו כל מה שהיה צריך לקרות בקיום האנושי כבר קרה, הגילויים, ההרס והשינויים. כך שכל מה שנמצא בעולם הרוחני כבר התרחש בעולם שלנו, חוץ מדבר אחד – השגה רוחנית, עליה רוחנית, דביקות של שני העולמות.
התהליך הזה התחיל להיווצר בערך בשנות העשרים של המאה שלנו ועכשיו הוא מתפתח במהירות גדולה, כמו כדור שלג, בכל שנה ישנה התקדמות עצומה לעומת השנה שקדמה לה. אנחנו עוקבים אחרי מה שקורה באתר האינטרנט שלנו שקיים בסך הכל שנתיים, ורואים איך מחודש לחודש מתרחב חוג המתעניינים באופן נמרץ. באמצעות האינטרנט ניתן לעקוב אחר התפשטות התהליך ברחבי העולם.
לא משנה בכלל מה הן תכונותיו של האדם או השתיכותו, אנשים מכל הזרמים מכל קצוות עולם, מתעניינים ומבינים כבר שקבלה זה לא סתם עוד איזה לימוד, שזה לא לימוד על כוכבים, מזלות, רוחות ומלאכים, אלא שלימוד הקבלה מאפשר להם לראות את הסיבות, את הכוחות, את הקשרים הפנימיים בעולם שלנו. הם לומדים להכיר את הטבע שלהם, מה המשמעות לקיומם ומה מתרחש סביבם.
זה גורם להם לראות בבירור מה קורה איתם, וסביבם, במקום ולעמוד מופתעים מול מקרים לא צפויים ולא נעימים שקורים להם. הם מתחילים לראותם בבירור, להבין, ולדעת איך עליהם להגיב. לראות את התוצאה של מה שהם עושים. אדם שלומד קבלה מבין עמוק יותר אפילו את החומר שאתו הוא עובד, לא חשוב במה הוא עוסק: פסיכולוגיה, רפואה, מכניקה, מחשבים, לא משנה התחום.
בסופו של דבר דרך היסורים צריכה להביא את כל האנושות לתיקון. זה תהליך שמצטבר בתוך הנשמה, ללא הכרת האדם, בלי הכרת הדורות, לא בצורה ברורה לנו. כל סבל וסבל, כל מאמץ, כל פעולה בתוכנו, כל רצון שלנו, מצטברים ברוחניות בתוכנו. אין דבר שנעלם, כל מה שחוינו בחיינו נשאר כמו בקופסה סגורה, כולל המחשבות, הרצונות והידיעות.
בתחילת הבריאה הכל היה בעירבוביה ולאט לאט האנושות עושה הפרדות בין הפרטים. בסופו של דבר יתחוור לה שההתפתחות לפי הרצון לקבל מביאה רק יסורים, ושהיא לא לטובתה. הגילוי הזה לעיני האנושות צריך להתרחש באופן שבו כוח ההתגלות הזו ישלול את כל הטבע החומרי שלנו.
באופן זה ימשך התהליך דורות רבים. אבל לסבל הזה יש גם פתרון אחר, פשוט ומידי, לכל מי שרוצה להקל על דרך יסוריו. הפתרון הוא «דרך התורה». יש להבין את המושג «דרך התורה» באופן שונה מן המקובל. הכוונה היא לדרך שמאפשרת לאדם לחוות ולקבל את כל השפע והתענוג שהוכן לו, בלי הגבלה.
למטרה זו בלבד ניתנה דרך התורה. דרך התורה זו דרך המנוגדת לטבע האדם, אבל אפשר להשיגה על ידי קריאה ולימוד מספרים שכתבו מקובלים. כל ספרי התורה, מהתנ"ך ועד אלה שנכתבו בתחילת המאה שלנו, הם ספרי קודש שכתבו אנשי השגה. כשאדם לומד בהם, ויש לו כוונה אמיתית לתקן את עצמו ולהתעלות מעל הטבע שלו, הוא מעורר על עצמו אור מקיף המפתח את הנקודה שבלב.
המיוחד בספרים שנכתבו בשפת הקבלה הוא שהם מעוררים אורות מקיפים באינטנסיביות כה רבה, כך שאפילו הנשמות הגסות שהתגלגלו לעולמנו בדור הנוכחי מקבלות את התיקון המתאים. בדרך זו כל אחד ואחד יכול להתחיל לתקן את עצמו.
מאד חשוב לדעת מה לקרוא, ולמי שלא רוצה להכשל, מומלץ לקרוא רק ספרים של המקובלים הגדולים של דורנו: הרב יהודה אשלג, בעל הסולם, ובנו בכורו הרב ברוך שלום אשלג, (רב"ש). בכתבים שלהם נמצאת המתודיקה האחרונה, השיטה האחרונה, איך להגיע לרוחניות המתאימה לנשמות בדורנו.
זה לא אומר שכל הספרים האחרים לא נכונים, אלא שהם לא מתאימים לנשמות שלנו. הסיבה היא שהם נכתבו לנשמות אחרות בדורות קודמים, ולא על ידי מקובלים בני זמנינו, בני המאה שלנו.
«מתן תורה».
«פרי חכם» – 2 חלקים: מאמרים ומכתבים.
«ספר ההקדמות».
«תלמוד עשר הספירות» – 16 חלקים.
«בית שער הכוונות».
«אור הבהיר».
«אבן ספיר».
ספר «עץ חיים» של האר"י עם פירושו של בעל הסולם.
ספר «הזוהר» עם פרוש הסולם.
בנו בכורו של בעל הסולם, הרב ברוך שלום אשלג ז"ל היה לממשיך דרכו. הספרים שלו בנויים בדיוק לפי מה שלימדו אביו. הוא מפרש קצת יותר, ובעדינות רבה, את כתבי אביו. בדרכו המיוחדת הוא מקרב אלינו את מושגי הקבלה, ומקל על הבנתנו את הפירוש האמיתי של כתבי הזוהר והאר"י הקדוש.
«שמעתי».
«דרגות הסולם» – 4 כרכים.
«ברכת שלום» – 2 כרכים.
«ספר המאמרים».
«הקדמות לחכמת האמת» עם פירוש רב"ש.
«פתיחה לחכמת הקבלה» עם פירוש רב"ש.
«איגרות רב»ש".
בכדי לעזור ללומדים שלא להיכשל, חוברו לוח שאלות ותשובות, ולוח פרוש המילים והמושגים. במשך הלימוד מופנית תשומת הלב לאמת הרוחנית ולא לעמקות או להיקף ההבנה. מה שחשוב הוא שהלומד יקבל דחף להתקדמות רוחנית ולא רק שכלית.
מטרת הלימוד היא שהאדם ימצא ויגלה את הקשר בינו לבין מה שכתוב בספר. היא חייבת להיות מול עיניי הלומד, כי רק מהסיבה הזאת כתבו לנו המקובלים את מה שהשיגו בעצמם. לא בשביל להחכים ולדעת כמו מדענים, איך בנויה ומתנהגת המציאות. לצורך ההבנה הנכונה מיועד «מילון הערכים». רק אם האדם יודע לפרש נכון את כל המילים שהוא קורא, מותר לו לקרוא וללמוד משהו מתורת הקבלה. אחרת יפרש את ספרי התורה כמו סיפורים היסטוריים, ויטעה בדמיונות שווא.
המקובלים כותבים על מה שהם מרגישים בעולמות העליונים, על הכוחות העליונים ועל מה שמתגלה להם שם, קודם כל בשביל אנשים כמותם, כי ללימוד אחד מהשני יש תועלת גדולה לכל אחד מהם, ואחר כך גם בשביל יתר האנשים, אלו שאין להם חוש רוחני, אלו שבשבילם הרוחניות עדיין נסתרת.
כשאדם רגיל לומד את מה שכתבו המקובלים הוא לומד את הנסתר ממנו. רק לאחר שהוא רוכש, דרך הלימוד בכתבים, את החוש שישי, הוא מתחיל לראות ולהרגיש מה שקודם היה בשבילו נסתר, וזה הופך להיות עבורו נגלה. בעצם, כיוון החקירה וההתפתחות בכל תחום בעולם הזה, ובעולמות העליונים, הוא מהנסתר לנגלה.
המקובלים כתבו את הדברים הרוחניים שהם הרגישו ואת התפעלותם מהכוחות הרוחניים בכמה שפות, כמו שבעולמנו משתמשים באמצעים שונים כדי להעביר אחד לשני הרגשות וידע.
להרגשות שלנו אין מילים. לכן כשאנחנו רוצים לבטא הרגשה ולהעבירה למישהו אחר, אנחנו חייבים להלביש אותה בעטיפה. זאת בכדי שהשני יוכל לקלוט את העטיפה הזו, להבין, לדמיין וליצור בעצמו, בתוכו, את אותה ההרגשה שאנחנו מרגישים. הוא קולט את העטיפה, ומגלה את הפנימיות שבה בעצמו. כך הוא מבין אותנו. כשאני מרגיש הרגשה מסוימת, ורוצה להעביר אותה בלבוש מתאים כדי שגם השני יבין ויצור אותה בתוכו, אני מעביר את ההרגשה במילים.
בעולם שלנו קיימת הסכמה כללית לגבי השפה, לכן אם אני מרגיש ואומר «מתוק», מיד השני מבין מה אני מרגיש. גם בו מתעורר אותו מושג, ואותו טעם.
הרגשות של המקובל נמצאים מעל לרמה שלנו. למרות זאת הוא רוצה להעביר לנו באמצעי כלשהו את התפעלותו מדברים שאין לנו שום מושג לגביהם. הוא עושה את זה באמצעים שנלקחים מהעולם הזה, שלנו. בדרך כלל במילים, לפעמים גם בצלילים, ואפשרי גם בצורות אחרות.
כשמקובל משיג רוחניות, הוא מרגיש אותה, אבל אין לו מילים לתאר אותה, כי ברוחניות יש רק הרגשות.
זה כמו בעולם שלנו. אנחנו לא יכולים לתאר במדויק את הרגשות שלנו ועוד לא יודעים למדוד רגשות ולהשוות אותם, לכן אנחנו משתמשים בכל מיני מילות עזר.
המקובלים חווים את ההרגשות הרוחניות, ומכיוון ששם, ברוחניות, אין שמות, הם קוראים למושגים שהם חווים בשמות של ה"ענפים" בעולם שלנו. לשפת ספרי הקבלה קוראים «שפת הענפים». זו שפה שבה לוקחים מילים מהעולם הזה ובעזרתן מבררים מושגים רוחניים. בגלל שכנגד כל תופעה רוחנית בעולמות עליונים ישנה תופעה גשמית בעולם הזה, יש לכל שורש מהעולם הרוחני את שמו ואת שם הענף שלו. לכן אין להם שום בעיה לקרוא שורשים בשמות הענפים.
כותב הרב יהודה אשלג בספרו «תלמוד עשר הספירות» (חלק א', הסתכלות פנימית): «ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת, שאפשר לכנותה „שפת הענפים“, להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואחר כך משתלשלת לעולם הזה. לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור, כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה, אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים».
המקובלים משתמשים בלשון הענפים הנמצאים לעינינו בעולם הזה כנגד השורשים שבעולם הרוחני. כנגד כל כוח וכל מעשה, בעולם הזה, יש כוח ומעשה, בעולם הרוחני שהוא שורשו. כל אחד הוא כנגד השני, כך שכל כוח רוחני מפקח על כוח אחד בלבד, שהוא הענף שלו בעולם הגשמי.
על הקשר הישיר הזה כתוב: «אין לך עשב מלמטה שאין לו מלאך (כוח) מלמעלה שמכה בו ואומר לו גדל! (הסיבה שלו)». כאמור, אין דבר בעולם שלנו כאן, שאין כנגדו כוח בעולם הרוחני. בגלל הקשר המדויק הזה, ובגלל שברוחניות אין שמות אלא רק רגשות וכוחות, משתמשים המקובלים בשמות של הענפים שבעולם הזה, כדי לכנות בעזרתם את השורשים הרוחניים שלהם.
עוד כותב על שפת הענפים הרב יהודה אשלג, בעל הסולם:
«ועם כל המתבאר, תבין מה שנמצאים לפעמים בספרי הקבלה כינויים הזרים מאד לרוח אנושי. והמה שכיחים ביותר בספרי הקבלה היסודיים, שהם ספר הזוהר וספרי הארי ז»ל. אשר המה מתמיהים מאד: מה היה להם לחכמים האלו להשתמש בכינויים נמוכים כאלה לביטוי רעיונות נשגבים וקדושים הללו?
אולם נתבאר, שאי אפשר כלל להשתמש בהסברת החכמה הזאת בשום שפה ולשון שבעולם, זולת בשפה המיוחדת לדבר, שהיא «שפת הענפים», על פי היחסים לשרשיהם העליונים.
לפיכך מובן מאליו, שאי אפשר לעזוב שום ענף או מקרה של ענף, מפני נחיתות הדרגה שלו, ולא להשתמש עמו לבטוי המושכל הרצוי בתוך קשרי החכמה, בו בעת שלא נמצא בעולמנו שום ענף אחר שנקחהו בתמורתו.
כי כמו שאין שתי שערות יונקות מנקב אחד, כן אין לנו שני ענפים שיתייחסו לשורש אחד. באופן, שאם נשאיר איזה מקרה שלא להשתמש עמו, נמצא שמלבד שאנו מאבדים את המושכל הרוחני ההוא שכנגדו בעולם העליון, כי אין לנו עוד שום מלה תמורתו להראות על השורש ההוא… ומעתה אין שום תמיהא עליהם במה שמשתמשים לפעמים בכינוים זרים, כי אין להם חרות של בחירה בכינויים, להחליף ולהמיר רע בטוב או טוב ברע. אלא שמוכרחים תמיד להביא בדיוק אותו הענף או המקרה המורה באצבע על שורשו העליון בכל השיעור הנחוץ לענין. וגם מוכרחים להרחיב הדברים, עד שיספיקו להגדרה מדויקת לעיני חבריהם המעיינים."
עיקר הטעות היא שישנם המלמדים, שישנו קשר בין גוף האדם לכלי הרוחני. כאילו הכלי הרוחני מתלבש בגוף האדם. כאילו שאיבר גשמי הוא איבר רוחני.
הם מסיקים מכך שאם האדם עושה פעולה גשמית, או אפילו תנועה גשמית כלשהי – יש בה תוכן רוחני. כאילו שבזה האדם עושה ממש פעולה רוחנית. הטעות נובעת מכך שהמקובלים כתבו את ספריהם בשפת הענפים והשתמשו במילים של העולם שלנו לכנות מושגים רוחניים. מי שלא מבין נכון את שפתם טועה.
לכן יש בתורה איסור חמור «לא תעשה לך פסל ותמונה». הכוונה היא רק על האיסור לדמיין את הרוחניות ואת הבורא באיזו צורה גשמית. האיסור לא קיים מפני שהאדם, הנמצא בעולם שלנו, יכול לעשות איזה נזק לרוחניות, או לבורא, אלא מי שעובר על האיסור הזה, כבר לא יוכל להבין רוחניות. הוא לא יוכל להשיג רוחניות.
העולם הרוחני הוא מקום מופשט (כאילו «ווירטואלי»), שבו נמצאים ופועלים רק כוחות ורגשות בלי לבושי גופים של דומם, צומח, חי, מדבר. קשה לפרש נכון מושגים רוחניים ותמיד צריכים לחזור ולחדש אותם. לכן חוזר הלומד על המושגים העיקריים בחכמת הקבלה: «מקום», «זמן», «תנועה», «העדר», «גוף», «חלקי גוף» או «איברים», «זיווג», «נשיקה», «חיבוק» – שוב ושוב, עד שהוא מקבל בתוך עצמו הרגשה נכונה כלפי כל מושג.
א) לעזוב את כל הספרים בנושא הזה חוץ מהספרים הבאים: ספר הזוהר, כתבי האר"י וכתבי אשלג (בעל הסולם ורב"ש) המקוריים.
ב) לא ליישם את הקבלה לפי כל מיני «מקובלים» המלמדים, שבכל מקום שכתוב בו «גוף» כאילו מדובר על הגוף הפיסיולוגי שלנו. למשל, שביד ימין של האדם נמצאת מידת חסד וביד שמאל – גבורה. זהו בדיוק האיסור החמור של המקובלים ושל התורה שאומר: «לא תעשה לך פסל».
למה בכל זאת יש שמלמדים ומפרשים כך? קודם כל, בגלל שהם בעצמם לא מבינים אחרת, וחוץ מזה, אילו היה קשר ישיר בין כוחות רוחניים לגוף הפיסי, אפשר היה ללמד את האדם איך להצליח יותר בחיים האלה ואיך לרפא את הגוף הפיסי על ידי פעולות גשמיות, במסווה של רוחניות. ועל הדרכה כזאת אפשר גם לדרוש תשלום נאה.
נכון שמה שמושך את האדם לחכמת הקבלה היא תקוותו להצליח יותר. כולנו מורכבים מחומר של רצון לקבל תענוג. כולנו מתחילים מזה. אבל בהדרכה נכונה אחד יוצא מזה לרוחניות, לניצחיות, ובהדרכה לא נכונה, השני חי באשליה שמשיג משהו רוחני ובעצם מאבד את סיכוייו להשיג רוחניות עוד בחייו האלה.
גם מי שלומד את התורה ומפרש אותה כמו סיפור היסטורי בלבד פועל בניגוד לכתוב, שכל התורה היא שמותיו של הבורא, שהתורה היא תורה של עולם האצילות, שכל המילים של התורה הן קדושות, היינו שלא מדובר על העולם הזה ועל האדם כאן.
גם הדרכה כזו אינה נכונה. כל השמות שבתורה הם קדושים, אפילו פרעה, בלעם, בלק, או כל רשע אחר. בספר הזוהר כתוב על כל השמות אלה, שהם מדרגות רוחניות: פרעה כנגד מלכות ולבן כנגד לובן עליון, פרצוף חכמה עליונה.
אם הלומד לא מפשיט לבוש חיצון, גשמי, מהשמות האלה, הוא מתחיל לדמיין כל מיני צורות שאין להן שום קשר עם רוחניות, ואם לימוד הקבלה יכול להרחיק אדם מרוחניות אז אסור לתת לו ללמוד כי הוא רק יכשל.
לכן אסרו המקובלים את לימוד הקבלה על אנשים שלא עברו הכנה ללימוד, אלא רק בתנאים מיוחדים. הם טיפלו בתלמידיהם בזהירות בכדי שילכו כל הזמן בדרך הנכונה. לכן הגבילו את הלומדים על פי מספר קריטריונים.
הם כתבו שהאדם צריך להיות בן 40, נשוי ושכריסו מלאה בש"ס ופוסקים. אם נבין את המגבלות הללו על פי המשמעות הפשוטה של המילים נגלה שבלתי אפשרי ללמוד קבלה. שהרי אין אדם שיכול לומר על עצמו שהוא יודע ש"ס ופוסקים על בורים.
בעל הסולם מתאר את התירוצים הללו בתחילת ההקדמה לתלמוד עשר הספירות. אולם אם נבין את המגבלות כתנאים להבנה נכונה של הקבלה, נראה שהם נועדו בכדי למנוע את התלמיד מסטיה לא רצויה מדרך הלימוד הנכונה.
«גיל 40» הוא סימן לבינה, «אדם נשוי» הוא מי שרכש את החסרון המתאים והנכון לרוחניות, ו"מי שמילא כריסו בש"ס ופוסקים" הוא אדם שיודע לפרש את מה שהוא לומד, ולגשת לעצם הלימוד בצורה הנכונה.
מה שהשתנה בימינו זה שיש לנו היום יותר שפה, יותר תנאים ויותר נחיצות ללימוד הקבלה. בגלל שיש לנשמות צורך ללמוד קבלה, מתגלים מקובלים כאלה, כמו בעל הסולם, שכותבים פרוש שמאפשר לימוד בטוח מטעויות. הוא כותב למה סוף סוף הוא עשה את הפרוש הזה, בגלל שעל ידי הפרוש הזה לא תהיה שום הגשמה. לכן היום מותר לימוד הקבלה על פי ספריו לכולם.
מבין ארבע השפות הקיימות ללימוד על העולמות הרוחניים, שפת התנ"ך, הגמרא, האגדה או הקבלה, שפת הקבלה היא השפה המועילה והישירה ביותר. מי שלומד אותה לא יכול לטעות בהבנתה. היא לא משתמשת בשמות מהעולם הזה, אלא יש לה מילון מיוחד שמצביע באופן ישיר על כלים רוחניים, על אובייקטים רוחניים, על כוחות רוחניים והיחסים ביניהם.
הרב יהודה אשלג, מחבר פרוש הסולם על ספר הזוהר, הביע את הרגשותיו הרוחניות בכתבים הרבים שהוציא לאור. בין היתר הוא כתב גם שירים, ועל פי אותן הרגשות רוחניות הוא חיבר מנגינות.
המוסיקה עצמה, בנויה לפי האופן בו מרגיש האדם את העולם הרוחני. המיוחד בשפת הניגון הוא, שכל אחד יכול להבינה במידתו, גם אם לא נמצא בדרגתו הרוחנית של המלחין המקובל. לכן בהקשבה לניגוניו של בעל הסולם, כפי שהועברו על ידי בנו, הרב ברוך שלום אשלג, יש לנו הזדמנות להתרשם מהתפעלויותיהם הרוחניות.
ברוחניות המקובל משיג שני מצבים קוטביים: ייסורים, כתוצאה מהתרחקותו מהבורא, ותענוגים, כתוצאה מהתקרבותו לבורא. ההרגשה של ריחוק מהבורא מולידה ניגון עצוב, המבטא תפילת בקשה להתקרבות. ההרגשה של קירבה לבורא מולידה ניגון שמח, המבטא תפילת הודיה.
לפיכך שומעים בניגונים שני מצבים: געגועים ותשוקה לאיחוד, בזמן ההתרחקות, ואהבה ושמחה מגילוי השלמת האיחוד, בזמן ההתקרבות. שני המצבים יחדיו מבטאים את התייחדותו של המקובל עם הבורא.
המוסיקה הזו מעוררת בצורה ממש מופלאה אור מקיף לאדם ששומע אותה. מה שטוב בה זה שאדם לא צריך לדעת משהו על המוסיקה הזו לפני שמקשיב לה, כי הניגונים ללא מילים, והשפעתם על לב האדם ישירה ומהירה. כשחוזרים ושומעים אותה מתחילים לקבל התרשמות מאוד מיוחדת.
מכיוון שהצלילים מחוברים בדיוק על פי החוקים הרוחניים, החוקים שעל פיהם בנויה נשמת האדם, הם מדלגים בדרכם אל פנימיות האדם על ההכרה השכלית או הרגשית. השומע מרגיש שהם חודרים אליו הישר אל עומק נשמתו, ללא שום חציצה. זה קורה מכיוון שקיים קשר ישיר בין נשמת האדם לשורש הצלילים.
בשנת 1996 יצאה קלטת ניגונים שחוברו על ידי בעל הסולם. הניגונים מובאים כפי ששמעם הרב מיכאל לייטמן מרבו, ברוך שלום הלוי אשלג, בנו בכורו וממשיך דרכו של בעל הסולם. הם עברו עיבוד המתאים לזמנינו. תווי הניגונים מופיעים בספר «שמעתי», היוצא לאור על ידי עמותת בני ברוך.
«ההשגה מתחילה מתורת הנסתר ורק אחר כך משיגים יתר חלקי התורה. ולבסוף משיגים את התורה הנגלית.» (הגאון מוילנא. סידור)
«האיסור ללמוד קבלה היה רק לזמן קצוב עד 1490. ומ1540– והלאה צריכים לעודד את כולם לעסוק בספר הזוהר, מפני שרק על ידי לימוד הזוהר תבוא האנושות לגאולה הרוחנית ולביאת המשיח. ולכן אסור להתחמק מלימוד הקבלה.» (הרב אזולאי. ספר «אור החמה»).
«אי אפשר שכל כלל ישראל יבואו לטהרה הגדולה הזו, זולת על ידי לימוד הקבלה, שהיא הדרך הקלה ביותר, המספיקה גם לקטני הדעת, מה שאין כן בדרך העסק בתורת הנגלה בלבד, אי אפשר לזכות על ידה, זולת ליחידי סגולה, ועל ידי יגיעה רבה, אבל לא למרבית העם» (הרב יהודה אשלג ז"ל, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ל"ו).
«אוי לאלו שלא רוצים ללמוד את הזוהר, מפני שהם מביאים לעולם עוני, מלחמות ואסונות.» («תיקוני הזוהר», תיקון 30)
«לימוד ספר הזוהר מעל ועדיף על כל לימוד אחר» (החיד"א)
«הגאולה וביאת המשיח תלויים רק בלימוד הקבלה». (הגאון מוילנא. ספר «אבן שלמה» 11,3)
«על לימוד הזוהר אין שום הגבלות…» (החפץ חיים)
«אם דורי היה שומע בקולי, היה לומד כבר מגיל תשע ספר הזוהר, וכך היה רוכש יראת שמים במקום חכמה חיצונית». (הרב איזיק מקומרנו, ספר «נוצר חסד»)
«אני קורא לכל אחד, להקדיש כל יום לכל אחד זמן ללימוד הקבלה, מפני שבזה תלוי ניקוי נשמתכם». (הרב יצחק כדורי)
א) «בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חכמת הקבלה, מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה, שהכבידה עלינו במדה חמורה מאד, ומעוררת פחד שלא תשתכח ח»ו מישראל". המחיצה הזו היא מקור כל היסורים בכל ימי האנושות! ואותה רוצה לפוצץ בעל הסולם.
«והנה כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה, הנה היא שאלתו הראשונה, למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים, וכיצד נקראים הם בשמותיהם, האם לא אוכל לקיים את כל התורה כולה על פרטיה ודקדוקיה בלי ידיעות הללו». היינו, שהנשאלים חושבים שחכמת הקבלה מדברת על דברים שלא שייכים לחיינו, אלא על מושגים מופשטים, רחוקים ולא חשובים לחיינו. הם חושבים שחכמת הקבלה היא מיסטיקה וסגולות.
ואחר כך שאלתו השניה: «שנית ישאל, הלא כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה למלאות כריסו בש»ס ובפוסקים. ומי הוא שיוכל לרמות את עצמו, שכבר גמר כל התורה הנגלית, ורק תורת הנסתר חסרה לו".
ואחר כך השלישית: «שלישית, הוא מפחד שלא יחמיץ ח»ו מחמת העסק הזה. כי כבר קרו מקרים שנטו מדרך התורה בסבת העסק בקבלה. וא"כ הצרה הזאת למה לי. ומי פתי יכניס את עצמו בסכנה על לא דבר". מקובל לחשוב שאדם, המתחיל ללמוד את חכמת הקבלה בהכרח נחלש בקיום תורה ומצוות, מפני שדואג בעיקר לכוונה ולא למעשה.
ואז עולה השאלה הרביעית: «רביעית, אפילו החובבים את הלימוד הזה, אינם מתירים אותה אלא לקדושים משרתי אל, ולא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול».
השאלה החמישית היא העיקרית: "ועיני הרואות, שבני תורה שבדורי, כולם המה עמי בדעה אחת, ושומטים ידיהם מלימוד הנסתר, וגם מיעצים לשואליהם, שבלי שום פקפוק מוטב ללמוד דף גמרא במקום העסק הזה.
ב) כל התרוצים כולם, לאי למידת חכמת הקבלה, נובעים מכך שהם לא מבינים מה היא תכלית הבריאה. מפני שלא מבינים את תכלית הבריאה, באות השאלות הזועמות לאדם: «מהו הטעם בחיי?», «מהי סיבת כל יסורי?» «מהי תכלית חיי?».
למרות שכל חוקרי הדורות ניסו לענות על השאלות האלה, בכל זאת הן עדיין נצבות לפנינו, מנקרות במוחינו, משפילות אותנו ומכאיבות לנו ללא תשובה. הפתרון הרגיל שאנחנו מוצאים לשאלות האלה הוא לשכוח מהן ולהסחף בזרמי החיים. לכן לימוד הקבלה מתאים רק למי שמתמיד ושואל את השאלות האלה ומחפש להן תשובה.
בעל הסולם מתאר זאת כך: "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאוד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו. כלומר, מספר שנות חיינו הללו, העולים לנו ביוקר כל כך, דהיינו מרבית היסורים והמכאובים שאנו סובלים בעדם, בכדי להשלימם על אחריתם, הנה מי הוא הנהנה מהם. או ביתר דיוק, למי אני מהנה.
והן אמת שכבר נלאו חוקרי הדורות להרהר בזה, ואין צריך לומר בדורנו זה, שלא ירצה מי שהוא אפילו להעלותה על הדעת. עם כל זה עצם השאלה בעינה עומדת בכל תוקפה ומרירותה, שהרי לעתים היא פוגשת אותנו בלתי קרוא, ומנקרת את מוחינו, ומשפילתנו עד עפר, בטרם שנצליח למצוא התחבולה הידועה, דהיינו, להסחף בלי דעת בזרמי החיים, כדאתמול".
ג) אכן, לפתרון חידה סתומה זו דיבר הכתוב «טעמו וראו כי טוב ה'»… וא"כ מוכרחים אתם לנסות הצלחתכם בלימוד הקבלה".
"ולפי זה, יש לשאול, אם כך, למה זה חייבו המקובלים לכל איש ללמוד חכמת הקבלה, אמנם יש בזה דבר גדול, וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחכמת הקבלה.
ואף על פי שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם. פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים מחשבתו ית' שחשב עליו, כמו שכתוב בזוהר, כנודע.
והנה כל עוד שלא זכה האדם לשלימותו, נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו, בבחינת אורות מקיפים, שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים.
ולפיכך, גם בשעה שחסרו לו הכלים, הנה, בשעה שהאדם עוסק בחכמה הזאת, ומזכיר את השמות של האורות והכלים, שיש להם מבחינת נשמתו שייכות אליו, הנה הם תיכף מאירים עליו, בשיעור מסויים, אלא שהם מאירים לו בלי התלבשות בפנימיות נשמתו, מטעם שחסרים הכלים המוכשרים לקבלתם, כאמור. אמנם ההארה שמקבל פעם אחר פעם, בעת העסק, מושכים עליו חן ממרומים, ומשפיעים בו שפע של קדושה וטהרה, שהמה מקרבים את האדם מאד, שיגיע לשלימותו".
ב"הקדמה לספר הזוהר" דן המחבר במספר שאלות. עיקר הדיון עוסק בחשיבות הגורלית שיש ללימוד הקבלה בתקופה הנוכחית של ההסטוריה. הוא מתאר את ההבדלים בין הנשמות שמגיעות לעולם במשך הדורות, על פי סדר מדויק, ואת החשיבות המכרעת שיש ללימוד הנכון של פנימיות התורה, דוקא בדור שלנו. כך הוא כותב בסעיפים ס"א – ע"א:
«אכן לפי זה נשאלת השאלה, למה לא היה נגלה ספר הזוהר לדורות הראשונים, שבלי ספק היו חשובים במעלה יותר מדורות האחרונים והיו ראויים לו יותר, ויחד עם זה יש לשאול למה לא נגלה ביאור ספר הזוהר עד האריז»ל, ולא למקובלים שקדמו לו. והתמיה העולה על כולנה, למה לא נגלו ביאור דברי האריז"ל, ודברי הזוהר מימי האריז"ל עד דורנו זו".
התשובה היא, כי העולם במשך זמן קיומו של ששת אלפים שנה, יש לו שלושה שלישים: אלפיים תהו, אלפיים תורה, ואלפיים ימות המשיח. באלפיים הראשונים היו האורות מועטים, שהם בבחינת תהו. באלפיים השניים של העולם ירד ונתלבש אור הרוח בעולם, תורה. ובאלפים האחרונים מתלבש בעולם אור הנשמה, שהוא האור הגדול, אור של ימות המשיח.
לכן, לפני שהתחילו להתגלות אורות באלפיים האחרונים, היתה חכמת הזוהר בכלל, וחכמת הקבלה בפרט, מכוסה מן העולם. אלא בזמן האריז"ל, כשכבר נתקרב זמן השלמת ששת אלפים שנה, «נתגלתה אז הארת חכמה העליונה בעולם, על ידי נשמת האלקי ר' יצחק לוריא ז»ל, שהיה מוכן לקבל האור הגדול הזה, ועל כן גילה העיקרים שבספר הזוהר, וגם חכמת הקבלה, עד שהעמיד בצד, כל הראשונים שקדמוהו… על כן לא היה העולם עוד ראוי שיתגלו דבריו. ולא היו דבריו הקדושים אלא קנין ליחידי סגולה מועטים. שלא ניתנה להם הרשות לגלותם בעולם.
וכעת בדורנו זה, אחר שכבר קרובים אנו, לגמר אלפיים האחרונים, לפיכך ניתנה עתה הרשות לגלות דבריו ז"ל, ודברי הזוהר בעולם, בשיעור חשוב מאוד. באופן שמדורנו זה ואילך יתחילו להתגלות דברי הזוהר בכל פעם יותר ויותר, עד שיתגלה כל השיעור השלם שבחפץ השי"ת.
ולפי זה תבין שבאמת אין קץ לשעור מעלתם של דורות הראשונים על האחרונים, כי זה הכלל בכל הפרצופין של העולמות ושל הנשמות, אשר כל הזך נברר תחילה… ולפיכך היו הנשמות שבאלפיים הראשונים גבוהות לאין קץ. ועם כל זה לא יכלו לקבל קומת אור שלם, מפאת החסרון של החלקים הנמוכים מהעולם ומהן עצמן… וכן אחר כך באלפיים האמצעים… היו הנשמות באמת מבחינת עצמן עוד זכות עד מאוד… ועם כל זה עוד היו האורות מכוסים בעולם… ולפיכך בדורנו זה, שהגם שמהות הנשמות הללו היא הגרועה שבמציאות, כי על כן לא יכלו להתברר לקדושה עד היום, עם כל זה המה המשלימים את פרצוף העולם ופרצוף כללות הנשמות…
ולפיכך רק עם השתלמותן של הנשמות הנמוכות הללו, יכולים האורות העליונים להתגלות ולא מקודם לכן. ובאמת נמצאת קושיא זו עוד בדברי חז"ל (במסכת ברכות דף כ')… שאף על פי שהדורות הראשונים חשובים יותר מדורות האחרונים במהות נשמתם עצמם כנ"ל, שהוא מטעם שכל הזך ביותר נברר תחילה לבוא לעולם, מכל מקום מבחינת חכמת התורה היא מתגלית יותר ויותר בדורות אחרונים. והוא מטעם שאמרנו, כי מתוך שקומה הכללית, הולכת ונשלמת על ידי היותר אחרונים דווקא, לכן נמשכים להם אורות יותר שלמים, אף על פי שמהותם עצמם הוא גרועה ביותר…
ואין להקשות לפי זה, אם כך למה אסור, לחלוק על הראשונים בתורת הנגלה. הענין הוא כי במה ששייך להשלמת חלק המעשי מהמצוות, הוא להיפך, שהראשונים נשלמו בהם יותר מהאחרונים והוא משום שבחינת המעשה נמשכת מהכלים הקדושים של הספירות, וסודות התורה וטעמי המצווה נמשכים מהאורות שבספירות, וכבר ידעת שיש ערך הפוך מהכלים להאורות, שבכלים, העליונים נגדלים מתחילה, ועל כן נשלמו הראשונים בהלק המעשה יותר מהאחרונים. מה שאין כן באורות, שהתחתונים נכנסים מתחילה. ועל כן נשלמים בהם התחתונים יותר מהראשונים.
ודע, שבכל דבר יש פנימיות וחיצוניות, ובכללות העולם נחשבים ישראל, זרע אברהם יצחק ויעקב, לפנימיות העולם, ושבעים אומות, נחשבים לחיצוניות העולם. וכן בישראל עצמם יש פנימיות, שהם עובדי השי"ת השלמים, וכן יש חיצוניות, שאינם מתמסרים לעבודת השי"ת. וכן באומות העולם עצמם, יש פנימיות, שהם חסידי אומות העולם, ויש חיצוניות, שהם הגסים והמזיקים שבהם וכדומה.
וכן בעובדי השי"ת שבבני ישראל, יש פנימיות, שהם הזוכים להבין נשמת פנימיות התורה וסודותיה, וחיצוניות שהם אותם שאינם עוסקים אלא בחלק המעשה שבתורה. וכן בכל אדם מישראל, יש בו פנימיות, שהיא בחינת ישראל שבו, שהוא סוד הנקודה שבלב. וחיצוניות, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהוא הגוף עצמו. אלא שאפילו בחינת אומות העולם שבו נחשבים בו כמו גרים. כי להיותם דבוקים על הפנימיות, הם דומים לגרי צדק מאומות העולם, שבאו והתדבקו בכלל ישראל.
ובהיות האדם מישראל מגביר ומכבד את בחינת פנימיותו, שהיא בחינת ישראל שבו, על חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו דהיינו שנותן רוב טרחתו ויגיעתו להגדיל ולהעלות בחינת פנימיות שבו לתועלת נפשו, וטרחה מועטת בשיעור המוכרח הוא נותן לקיום בחינת אומות העולם שבו, דהיינו לצרכי הגוף. דהיינו כמו שכתוב (אבות פ"א) עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי. הנה אז גורם במעשיו, גם בפנימיות וחיצוניות דכללות העולם, שבני ישראל עולים בשלמותם מעלה מעלה, ואומות העולם, שהם החיצוניות שבכללות, יכירו ויחשיבו את ערך בני ישראל.
ואם ח"ו להיפך, שהאדם הפרטי מישראל, מגביר ומחשיב את בחינת חיצוניותו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, על בחינת ישראל שבו, כמו שכתוב (דברים כ"ח) הגר אשר בקרבך, דהיינו החיצוניות שבו, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה, בעצמך, דהיינו הפנימיות, שהיא בחינת ישראל שבך, תרד מטה מטה. אז גורם במעשיו, שגם החיצוניות שבכללות העולם, שהם אומות העולם, עולים מעלה מעלה, ומתגברים על ישראל ומשפילים אותם עד לעפר, ובני ישראל, שהם הפנימיות שבעולם ירדו מטה מטה ח"ו.
ואל תתמה על זה, שאדם פרטי יגרום במעשיו מעלה או ירידה לכל העולם. כי זהו חוק ולא יעבור, אשר הכלל והפרט שוים כשתי טפות מים, וכל שנוהג בכלל כולו נוהג גם בפרט, ואדרבה, הפרטים עושים כל מה שבכלל כולו. כי לא יתגלה הכלל אלא לאחר גילוי הפרטים שבו, ולפי מדתם ואיכותם של הפרטים. וודאי שמעשה הפרט לפי ערכו, מוריד או מעלה את הכלל כולו.
ובזה יתבאר לך מה שאיתא בזוהר, שמתוך העסק בספר הזוהר ובחכמת האמת, יזכו לצאת מתוך הגלות לגאולה שלימה. (תיקונים סוף תיקון ו') שלכאורה, מה ענין לימוד הזוהר לגאולתם של ישראל מבין האומות.
ובהמבואר מובן היטב, כי גם התורה יש בה פנימיות וחיצוניות כמו כללות העולם כולו, ולפיכך גם העוסק בתורה, יש לו אלו שתי המדרגות. ובהיותו מגביר טרחתו בפנימיות התורה וסודותיה, נמצא גורם בשיעור הזה שמעלת פנימיות העולם, שהם ישראל, תעלה מעלה מעלה על חיצוניות העולם, שהם אומות העולם, וכל האומות יודו ויכירו בשבחם של ישראל עליהם, עד שיקוים הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכמו כן הכתוב (ישעיה מ"ט) כה אמר ה' אלקים, הנה אשא אל גויים ידי, ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן, ובנותיך על כתף תשאנה.
אבל אם ח"ו להיפך, שהאדם מישראל, משפיל מעלת פנימיות התורה וסודותיה, הדנה בדרכי נשמותינו ומדרגותיהן, וכן בחלק השכל וטעמי מצווה, כלפי מעלת חיצוניות התורה הדנה בחלק המעשה בלבד. ואפילו אם עוסק פעם בפנימיות התורה, הריהו מקציב לה שעה מועטת מזמנו, בשעה שלא יום ולא לילה, כמו שהיתה ח"ו, דבר שאין צורך בו, הוא נמצא גורם בזה, להשפיל ולהוריד מטה מטה את פנימיות העולם, שהם בני ישראל, ולהגביר את חיצוניות העולם עליהם, שהם אומות העולם, וישפילו ויבזו את בני ישראל, ויחשיבו את ישראל כמו שהיו דבר מיותר בעולם. ואין לעולם חפץ בהם ח"ו.
ולא עוד, אלא גורמים בזה, שאפילו החיצוניות שבאומות העולם מתגברת על פנימיות שלהן עצמן, כי הגרועים שבאומות העולם, שהם המזיקים ומחריבי העולם, מתגברים ועולים מעלה מעלה על הפנימיות שלהם, שהם חסידי אומות העולם, ואז הם עושים כל החורבנות והשחיטות האיומים, שבני דורנו היו עדי ראיה להם, השם ישמרנו מכאן ואילך.
הרי לעיניך, שגאולת ישראל וכל מעלת ישראל תלוי בלימוד הזוהר ובפנימיות התורה, ולהיפך, כל החורבנות וכל ירידתם של בני ישראל, הם מחמת שעזבו את פנימיות התורה, והשפילו מעלתה מטה מטה, ועשו אותה כמו שהיתה ח"ו דבר שאין צורך בו כלל.
…שאפילו הטובים שבהם, שמסרו זמנם על עסק התורה, לא עשו זה, אלא לתועלת גופם עצמם, בלי כונה הרצויה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרם… בעת ההיא נאמר על הדור, רוח הולך ולא ישוב, להעולם, דהיינו רוח המשיח. הצריך לגאול את ישראל מכל צרותיהם עד לגאולה השלמה לקיים הכתוב, ומלאה הארץ דעה את ה' וגו' הרוח הזה נסתלק לו והלך, ואינו מאיר בעולם…".
וזה מפני שלומדים תורה יבשה ולא משתדלים בחכמת הקבלה. "אוי להם לאותם אנשים הגורמים, שרוחו של משיח יסתלק וילך לו מהעולם, ולא יוכל לשוב לעולם, שהמה, הם העושים את התורה ליבשה, כלומר, בלי משהו לחלוחית של שכל ודעת, כי מצטמצמים רק בחלק המעשי של התורה. ואינם רוצים להשתדל ולהבין בחכמת הקבלה, לידע ולהשכיל בסודות התורה וטעמי מצווה… אוי להם, שהם גורמים במעשיהם הללו, שיהיו עניות וחרב וחמס וביזה והריגות והשמדות בעולם.
וטעם דבריהם הוא, כמו שבארנו, שבהיות כל עוסקי התורה, מזלזלים בפנימיות שלהם, ובפנימיות התורה, ומניחים אותה, כמו דבר שאין צורך בו בעולם, ויעסקו בה רק בשעה שלא יום ולא לילה, והמה בה, כעורים מגששים קיר. שבזה, המה מגבירים את חיצוניותם עצמם, דהיינו תועלת גופם, וכן חיצוניות התורה, המה מחשיבים על פנימיות התורה, ואז המה גורמים במעשיהם הללו, שכל בחינות החיצוניות שישנן בעולם מגבירות את עצמן על כל חלקי הפנימיות שבעולם, כל אחת לפי מהותה, כי החיצוניות שבכלל ישראל, דהיינו עמי הארצות שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבכלל ישראל שהם גדולי התורה. וכן החיצוניות שבאומות העולם, שהם בעלי החורבן שבהם, מתגברת ומבטלת את הפנימיות שבהם, שהם חסידי אומות העולם. וכן חיצוניות כל העולם, שהם אומות העולם, מתגברת ומבטלת את בני ישראל, שהם פנימיות העולם.
ובדור כזה, כל בעלי החורבן שבאומות העולם, מרימים ראש, ורוצים בעיקר להשמיד ולהרג את בני ישראל, דהיינו כמו שכתבו ז"ל (יבמות ס"ג) אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל… ומדת הדין פגעה דווקא בהטובים שבנו.
הנה מעתה מוטל רק עלינו שארית הפליטה, לתקן את המעוות החמור הזה, וכל אחד ואחד מאתנו שרידי הפליטה, יקבל על עצמו בכל נפשו ומאודו, להגביר מכאן ואילך את פנימיות התורה וליתן לה את מקומה הראוי, כחשיבותה על מעלת חיצוניות התורה, ואז יזכה כל אחד ואחד מאתנו להגביר מעלת פנימיותו עצמו, דהיינו בחינת ישראל שבו, שהיא צרכי הנפש על בחינת חיצוניותו עצמו, שהיא בחינת אומות העולם שבו, שהיא צרכי הגוף. ויגיע כח הזה גם על כלל ישראל כולו עד שעמי הארצות שבנו, יכירו וידעו את השבח והמעלה של גדולי ישראל עליהם, וישמעו להם ויצייתו להם.
וכן פנימיות אומות העולם, שהם חסידי אומות העולם, יתגברו ויכניעו את החיצוניות שלהם, שהם בעלי החורבן. וכן פנימיות העולם, שהם ישראל יתגברו בכל שבחם ומעלתם על חיצוניות העולם, שהם האומות. ואז כל אומות העולם יכירו ויודו במעלת ישראל עליהם. ויקיימו הכתוב (ישעיה י"ד) ולקחום עמים והביאום אל מקומם, והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' וגו'. וכן (ישעיה מ"ט) והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה". וזה שכתוב בזוהר, שבזכות ספר הזוהר יצאו מין הגלות.
קימת קבוצה ללימוד הקבלה בשם«בני ברוך».
קבוצת «בני ברוך» היא קבוצה המפיצה את חכמת הקבלה לפי דרכם של המקובל יהודה אשלג ז"ל (בעל הסולם), מחבר פירוש «הסולם» לספר הזוהר ובנו בכורו המקובל ברוך אשלג ז"ל (רב"ש).
בקבוצה אנשים מכל שכבות האוכלוסיה, בעלי משפחות ובעלי מקצועות מגוונים: מדענים, אנשי מחשבים, בעלי עסקים משגשגים, בעלי מקצועות חופשיים, פועלים, מוסיקאים, שחקנים, ואמנים.
בראש הקבוצה עומד הרב מיכאל לייטמן, תלמידו ועוזרו האישי של הרב ברוך אשלג ז"ל, שעל שמו נקראת הקבוצה.
הפצת ספרים:
• הספר «שמעתי».
• ספרי «דרגות הסולם» 2 כרכים
• הסידרה «קבלה, תורת הסוד של היהדות» 11 כרכים.
הוצאה לאור של כתבי בעל הסולם ורב"ש, שטרם ראו אור.
הפקת קלטות ניגונים: קלטות «ניגוני העולם הבא» לפי ניגונים של המקובלים בעל הסולם ורב"ש.
קלטות שמע: בכל הנושאים בקבלה לפי סדר הלימוד.
דפי מידע בחכמת הקבלה.
הרצאות (חינם): בכל חלקי הארץ – לקהל הרחב.
נתינת שיעורים סדירים בוקר וערב (חינם).
פיתוח מאגר מידע ברשת אינטרנט העולמית:
• שיעור שבועי בחכמת הקבלה לפי ספר עץ חיים של האר"י, תלמוד עשר הספירות (תע"ס) ופתיחה לחכמת הקבלה.
• מאמרים של בעל הסולם ורב"ש.
• מאמרים של קבוצת בני ברוך.
• ניגונים של בעל הסולם ורב"ש מתוך האלבום «ניגוני העולם הבא».
• רשימות ספרים וקלטות עם שיעורים והרצאות.
• שאלות ותשובות ליותר מ– 37,000 פניות בשבוע מכל רחבי העולם.
• מערך מידע ב – 9 שפות.
•
•
• הארגון להפצת חכמת הקבלה
•
• : «בני ברוך» ת.ד.584 בני ברק 51104
• : 03-6180731, 03-6191301
• : 03-5781795
• :http://kabbalah-web.org
• : kabbalah-web.org@bnei-baruch
ТЕЛЕГРАМКанал с обзорами, анонсами новинок и книжными подборками
Книжный Вестник
Бот для удобного поиска книг (если не нашлось на сайте)
Поиск книг
Свежие любовные романы в удобных форматах
Любовные романы
Детективы и триллеры, все новинки
Детективы
Фантастика и фэнтези, все новинки
Фантастика
Отборные классические книги
Классика
ВКОНТАКТЕБиблиотека с любовными романами, которая наверняка придётся по вкусу женской части аудитории
Любовные романы
Библиотека с фантастикой и фэнтези, а также смежных жанров
Фантастика
Самые популярные книги в формате фб2
Топ фб2
книги